כמיהת הגפרור

דברים טובים קורים.

ואני עצובה.


אני אמורה לשמוח, וכל מה שיש היא העצבות. אני מחייכת ממוכנת יודעת שאמורה. ופוצעת את עצמי על מנת לעצור את הדמעות שאינן ממוקמות נכון.

הדברים אינם קורים מעצמם. אני גורמת להם להתרחש. סוגרת פינות, יוזמת מפגשים ומנצלת ארועים כדי לחגוג. ומחייכת במכניקה פשוטה.

הרופאים מבטיחים לי הבטחות מסוייגות של רופאים, שאני לא אמות.
אבל אני מרגישה כבר מתה הרבה זמן.

הבטחות מסווגות לחוד ומציאות מחודדת מאידך.

וסגירת הפינות מרגישה כמו סידור אחרון.
ובמקום להגיד איך למרות הכל, הצלחתי - אני אומרת, חוזרת ואומרת "איך זה לא כמו שזה אמור להיות. איך יכולתי להיות הרבה יותר טובה. איך יכולתי להצליח אם לא הייתי כל כך חולה כל כך הרבה זמן”. זה רק מחדד לי, אני חולה.

היה יום נעים, עטפו אותי באהבה. הפתעתי את עצמי ביכולת להכיל מגע. ברצון למגע. בלהלך שלובת זרוע בשקט עם או בלי מילים. עיר של קיץ והכל אותו דבר ובכל זאת כמו בפעם ראשונה. אני לא יכולה להפסיק בזמן שאנו נעים ברחובות העיר מלהעיר, "תראה מכונית בצבע חציל!” ואיך בונים כאן בכל פינה, ושלטי רחוב, ואדניות עמוסות בחלונות. ואיך לגמרי במקרה הגענו לרחוב ארנון שתמיד רציתי לבקר בו. והכל בוהק ומרגש אותי כמו ילדה קטנה שרואה ונפעמת. ואני יודעת שאני מטופשת בהתפלאות, אבל נוח לי להלך בידיים שלובות ולהצביע על ערמה ענקית של דירה שרוקנו בשברים החוצה ולהגיד "וואוו.. תראה את זה”. וחיבוקים סתם כך באמצע מדרכה שבורה.

אני מהלכת שלובת יד עם ארז, תמיד חבר וגם לשעבר. שמנסה להסביר לי שמכוניות בצבע חציל זה לגמרי במודה כאן בעיר של קיץ. אבל אני ממשיכה להתפעל גם כשתוך עשר דקות פגשנו לפחות חמש חציליות בגוונים.


אחר כך אנחנו מוצאים את דרכנו אל הספה של שירה, אני תמיד רוצה לפגוש אותה יותר ממה שיוצא לי, היא מדהימה.
אני עייפה נורא, ואני מרשה לעצמי לנוח קצת ולשתוק בזמן שהם מחליפים עקיצות אוהבות.
אני חוזרת להתעניין במתרחש כשארז מודיע לשירה שהוא יפצח את הסיסמא שלה וישנה אותה. או אז היא תאלץ לבצע בו זממים מגונים על מנת לגלות אותה. הוא ממשיך להתפאר שיקעקע את החדשה לאורך הזין שלו כך שלא תהיה לה ברירה.
שתינו מתגלגלות מצחוק ובזמן ששירה חושבת דקה בעודה מהרהרת בקול בזהות המילה האמורה, אני מציעה, "קצר".
ואחרי עוד פרץ צחוק, שירה מוסיפה בכובד ראש "אני עדיין חושבת שזו יכולה להיות רק מילה בעלת שתי אותיות..”
ולפני שהיא מצליחה לסיים מחשבה, אני פולטת, “רך"
ובזמן שכולנו צוחקים אני פתאום מרגישה בחיים. ומלאת הכרה על האנשים שבחיי.


בערב אני פוגשת שתי חברות טובות לארוחה והן לא נותנות לי להרגיש את השתיקה שלי. עבר כל כך הרבה זמן מאז שיצא לנו להפגש והן מאושרות שיזמתי. יש הרבה מה לכסות ומרוב מילים האוכל נשאר מיותם בצלחת. יש אפילו תינוק חדש שהצטרף לארוחה ואני נמסה כשאני מחזיקה אותו לקראת סוף הערב. רך וחמים, אין בו כל קושי. "אתה יכול להיות כל מה שרק תרצה" אני לוחשת לו ונושקת לקודקוד ראשו. וככה אני והוא מתבוננים בעוברים והמילים רעש לבן סביבנו.


ברכבת בדרך הביתה, העייפות מחלחלת והעצבות. לילה כהה בחוץ ואי אפשר לדעת שאנחנו בתנועה. העולם דומם בחשכתו בחוץ. אני מתבוננת החוצה מחפשת את התנועה, את ההתקדמות, נקודות ציון, פנס בודד ואין. רק השתקפות.

חיוורת, שם ולא באמת שם. ואני מתבוננת. היטב. בוהה לה בעיניים. מתרכזת ברמזים הקטנים מנסה לקרוא בין הזכוכיות. ולאט דוק עולה בעיניים ואדמומיות ושפה ננשכת לעצור. בוכה ברכבת קפואה בין חללים. אני ממשיכה להחזיק את המבט קבוע. מנסה לעודד ללא מילים להגיד לא כל כך נורא, לחייך אבל החיוך יוצא שבור. ואני מבינה שאין איך לעודד, אין איך לשפר את העצב. אין איך. אז אני ממשיכה להתבונן אוחזת חזק במבט. היא יפה, גם כשהיא עצובה ככה. היא נורא יפה. אני יכולה לראות את קווי המתאר של רישום מהיר שאיני יודעת אם היה עושה עימה חסד.

דברים טובים קורים בעולם ובכלל ובפרטי.

שקיפות בזגוגיות קרות. עצירה מלכת בעולם הממשיך לנוע סביבי, מותיר אותי בחשכה.
אני ממשיכה להתבונן ברוח הרפאים של עצמי כלואה בזגוגיות קרות. של חלון של עיניים.

הם אמרו לי שאני לא אמות.
אבל אני מרגישה מתה.

שאין לי מקום בעולם הזה. שהרווח שאני מותירה מצטמצם באין ריק. אני סוגרת פינות ומדברת על עתיד תאורטי אבל אני לא מרגישה שיש עתיד. רק עכשיו, חלל בין זמנים. סוגרת.

עבר הרבה זמן מאז באמת התבוננתי בעצמי והנה השקיפות הדהויה של מה שנותר ממני. צל מתעתע של איזו שארית של מה שהייתי, של מי שהייתי. עוד תלויה שם. זאת אני?
דהוי. כל כך..

דברים קורים בתוך עצבות בילתי סלחנית. בכל זאת.


ואני מתבוננת בשפתיים הממלמלות ומבינה שיש בי מילים. שבריריות, נדיפות. אני כותבת אותן על נייר טישו פריך בדקיקותו. ועוצרת את הדמעות שלא יערבלו מילים לכתם. שלא למהול את המעט הזה להעלמות גמורה.

כי כבר תקופה שאין לי את המילים יותר. אני כותבת מתוך הרגל, סתם משפיכה מילים וירטואליות בלי מחשבה.

אז הכתב לא הכי ברור והדף נקרע היכן שהעט חרק את עצמו, אבל באותו רגע שבוי שוב היו בי מילים.



ואני נזכרת במה שמישהי מאוד מיוחדת אמרה לי:
"אנחנו רק רקמה אנושית, נורי, ולפעמים היא שורפת. למילים יש כוח, דל לפעמים, אבל חד משמעי. כוח לחבק ולחפון וגם לשחרר.”

(ל' לבית מיוחדת)


אז אני כותבת, ומשחררת.



הייתי רוצה לבקש משהו, אני מתביישת לבקש. אבל אם קראתם, אם נגעתם בי באצבע קטנה או אני בכם עכשיו, ברגע הזה.
תשאירו לי טביעת אצבע על הזגוגית. שאדע שעוד יש שם משהו, שאני עוד חלק מרקמה.

ותסלחו לי על רגעי החולשה, בבקשה.



* גם של פילדלפיה.

חברה טובה שלי אמרה לי שאם אני לא יכולה אפילו לכתוב כאן את האמת, אז מה בעצם אני עושה.
ויש בזה משהו אם אפילו כאן, כשלא יודעים אני לא מרשה לעצמי אז מה זה שווה?

אני אומרת לה שנמאס לי, להיות חולה. כל הזמן בין רופאים. מה זה אומר כשהאחיות במיון כבר מזהות אותך וזוכרות את השם שלך ואת הסם המועדף?
מה זה אומר?

היא מסתכלת עלי ואומרת לי שאני משקרת לכולם כל הזמן.
שאני לא נותנת לאף אחד כמעט להתקרב מספיק כדי לדעת מה קורה איתי.
שאנשים מתקשרים לשאול ואני מכניסה בכוח כוח לקול שלי ואומרת שהכל בסדר, והרבה יותר טוב. היא ראתה אותי עושה את זה, ניסיתי לעשות לה את זה. אבל היא מכירה אותי יותר מידי טוב.

איך את יודעת שאני משקרת?
כי כשאת כותבת את האמת יש בך איזו הקלה.
ובזמן האחרון אין לך הקלות.

היא לא קוראת אותי. היא רק יודעת שאיפשהו יש לי מקום שבו אני כותבת.
ועדיין היא מצליחה לדעת שאני כותבת שטויות.
שאני כותבת מסביב ולא באמת.

מחקתי את הבלוג אני אומרת לה.

כי שיקרת?

לא. כי כתבתי את האמת. יותר מידי את האמת.
כי יש דברים שכואבים לי מול העיניים.
כי אני קוראת וכל מה שאני שומעת לפעמים זה קוטרית אחת מנג'סת שלא יודעת איך להתמודד.

ולפעמים אני כותבת דווקא על החלקיקים הקטנים של האור. כדי להגדיל ולהעצים. כדי להחזיק אותם ביד כמו היו דבר מוחשי. כדי להרגיש אותם יותר טוב ולהגיד הנה קצת טיפה יותר טוב.

אבל זה לא מחזיק מים.

אני לא משקרת. אני לא משקרת, אני פשוט לא יודעת איך לכתוב כדי לעשות לעצמי יותר טוב.
אני לא יודעת איך לכתוב מבלי לשנוא את האדם שהפכתי להיות.

זה יום שישי, אני ערה בשעות שאפשר לעשות בהן דברים.
אני ערה עכשיו כי עוד לא הצלחתי לישון לרגע.
אני ערה וזה יום שישי וקיץ למרות שקר לי.

כשאני יוצאת מהבית הוא בדיוק חוזר, מבט אחד מבהיר לו שלא משנה מה זה - אני נחושה. עד שאני מצליחה לרדת את כל המדרגות הוא כבר הספיק לעלות את כולן ולרדת בחזרה. הוא מחזיק לי את היד בקלילות ויוצא איתי לסיבוב.

"לאן?"

"לירקן."


אנחנו הולכים בשקט, הוא בחולצה קצרה אני בקפוצ'ון.

אני מרחרחת את הפירות, המנגו משכר, האפרשזיף דורש, הענבים מתפקעים, דובדבנים מזיעים את הקור תפוחים באודם מתוח. קיץ. מרקמים של קיץ, צבעים של קיץ. והריח.

הוא טועם בשבילי, מהנהן ואני נהנית מהדביקות על השפתיים שלו.

הוא טועם בשבילי, כי איבדתי את חוש הטעם כתוצאה מהטיפול.

אבל הריח. הריח משגע.


ועכשיו המטבח מלא בריח של פירות הקיץ.


.


אני אכין סלט פירות גדול ופרוע, אני אבצע את הדובדבנים באצבעות וציפורניים. אחלץ גלעינים. אצבעות ניגרות, מוכתמות.

אתה תגיד לי שטעים.
ואני אגיד שצבעוני.


ואני אשמח שעשיתי משהו.
ואתה תתהה, איך התכוונתי לסחוב את הפירות בלעדייך.

ואני אשיב, בנחישות.
ולא תהיה לי תשובה.

ואחר כך אני אשן יומיים.

לפני כמה שנים עזבתי אותו.

אהבתי אותו והרגשתי שאני זקוקה ללכת ממנו.

הלכתי לשנה ויותר.


הוא ידע, דיברנו על זה לא מעט ובסוף זה קרה. קמתי והלכתי.
באחת השיחות - הרדיו מאחורי הקלעים התחיל לנגן את קלפטר, זה היסה אותנו.
זה לא קורה כל יום שמנגנים קלפטר ברדיו. שתקנו בנגיעה מחבקת והקשבנו. בסוף השיר הוא התבונן בי והינהן.

ואני ידעתי שהוא ירשה לעצמו, חופשי.


עכשיו אני שוב, נעלמת. אני לא כאן, אני בקושי רואה אותו, ואין כמעט מגע. אני לא אני, ואני לא יודעת מה אני, מה אני רוצה. אני לא כאן.


אז עכשיו הוא מנגן שוב, כל הבית מלא בשיר. שאשמע.


"אני מרשה לעצמי, עם קצת דמיון חופשי.."

ואני מצליחה להרשות גם לעצמי. "שנינו ביחד”.


אני אוהבת אותו, אני רוצה לעשות איתו ילדים.
והמחשבה הזו, היא מטלטלת. היא גורמת לי לחשוב על כל מה שעכשיו ויותר מזה על העתיד. כל כך הרבה זמן עבר מאז שחשבתי על העתיד.
ואני מבינה מה אני מאבדת, אני מבינה מה איבדתי בזמן האחרון. ואני מבינה שאין לי מושג איך לחזור. איך לחזור להיות אני, איך לחזור להיות באנחנו. אני לא מוסגלת לדמיין את זה. אני לא יודעת איך להיות שוב. הכל החליק לי מבין האצבעות והחיים שלי מרוססים. דוקרים לי את כפות הרגליים ומשתקים אותי בעצירה מוחלטת. רק לשרוד.

ואני נזכרת שאמרו לי שאסור להכנס להריון אחרי הטיפול הזה, שצריך לחכות זמן, הרבה זמן. שנתיים, או אולי שלוש.
'אני אוהבת אותו, אני רוצה לעשות איתו ילדים'. ההבנה הזו גורמת לי לחשוב על עתיד ועל מה שאי אפשר.

ברקע, קלפטר עדיין מתנגן. מעבר לדלת הסגורה.
מעבר לגוף שלי שמתקפל בעוויתות של בכי שמסרב ומכניע את.. אותי.



סיטואציה עלובה ושנינו באמצע,
מצאנו אהבה בתוך בית כנסת
ככה סבא שלי גבר על קשיי הטבע
קרן שמש מתנפצת בשמשה.



ולפעמים, כשאפשר כשיש מעט מרווח בנשימה אני מרשה לעצמי לחשוב על רגעים מהעבר. אני לא נוסטלגית, אני לא אוהבת להתרפק על העבר. היה מה שהיה, זה מוזר עם זכרון כמו שלי. דברים חקוקים לפרטים קטנים מתוך רגעים מינורים, יומיומיים. אז עכשיו אני מרשה לעצמי קצת, להלך בין הזכרונות. בין הרגעים הללו. הוא לא יאהב את זה, אין בו עצם נוסטלגית אחת.

ולמרות שאנחנו כמה שנים כבר יחד? שבע? שמונה? לא זוכרת. זה כמו שפתאום שמנו לב איזה ערב שבערך בחודש ההוא לפני חמש שנים הכרנו. אז הוא עצם לי את העיניים ואחרי דקה או שתיים חזר והחזיק אותי בידיים ועם הצלילים הראשונים התחלנו לרקוד.
זו הייתה אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי אי פעם. ומתנת היומהולדת שלו מלפני שנתיים עדיין מונחת בתחתית הארון שלי ארוזה. נייר העטיפה כבר מתפורר בקצוות. ככה הוא אוהב אותה, פעם בעונה כשאני מעבירה את הארון אני מוציאה אותה ותוהה מתי יחליט לקבל אותה.

הוא השאיר בי סימן, חלפו כבר ארבע אולי חמש שנים מאז אותו סימן.
ואני עדיין רואה אותו דהוי וכמעט בלתי מובחן, זה צל של סימן. אפשר לטעות בו אבל הוא שם, בגוון הטיפה יותר כהה של העור הלבן. אין לו צורה מיוחדת, הוא לא אמור להיות שם בכלל. בבשר הרך של שד שמאל.

ואני לא יודעת מה הותיר אותו שם, היד שלו או קצה החבל..



כולם פחות או יותר יודעים מה יחסינו
רקדנו וולס ביום שישי עד אור השמש
כולם פחות או יותר יתומים גם שנינו
כולם פחות או יותר מתפללים אותו דבר



הפעם הראשונה שנקשרתי, הלכתי וקניתי לנו 50 מ' של חבלים, יפים כל כך.
בצבעים. עמוק בפנים ידעתי שאני רוצה להקשר בחבלים. שאני רוצה שתקשור אותי בחבלים.
אבל לא יכולתי לתאר עד כמה.

אתה זוכר? את השולחן מלא בכל הצבעים והגדלים? מקופלים בתוך עצמם מסודרים יפה רק מחכים לך. כמוני.

כל כך הרבה תנוחות ומשחקים בחבלים, לפעמים נראתי כמו הגיבן מנוטרדאם ולפעמים קשת מתוחה.

לא להצליח להתרומם כי כל הגפיים קשורות לעצמם בכדור.
לא להצליח לשכב, ופשוט ליפול ,לחבוט את עצמי ברצפה בכרית לסמוך שתתפוס אותי ברגע הנכון. לדעת שתרים אותי ותוריד אותי.

להרגיש לגמרי שלך. עוד יותר. תמיד זה יותר. מפתיע שיש יותר ויותר.

.

לא ראיתי את הסימן, קשורה ועומדת בכיסוי עיניים לא ראיתי את הסימן.
אבל הוא ראה, הוא ראה ועצר לבדוק ועצר כי הוא לא ציפה לסימן הזה.
לכתם שהמשיך לגדול ולהתפשט. עצרנו ודיברנו. הוא התבונן לי בעיניים פתאום ואמר שם על הספה, "כמה עצבות יש לך בעיניים. למה כל כך הרבה עצב יש בך?”
ולא ידעתי איך לענות. לא ידעתי איך לומר. לא ידעתי באמת למה.

.

אבל זה שם, עמד רועד וחשוף בעיניים שלי ולא מצאתי סיבה או רצון להסתתר. וכששלחת יד לחפון את הלחי ויד נוספת לשרטט את הכתם לגעת בו לבדוק את החום הזוהר ממנו. ידעתי. שאתה האיש שלי.

לפעמים אני חושבת שהסימן ההוא שהופיע כמו משום מקום, הסימן הזה שמסרב להעלם מעל גופי כבר כל כך הרבה שנים. זה הסימן שלנו.



סיטואציה אדומה ושנינו באמצע,
ושקיעה במקום כזה נוגעת ללב
תפסה אותך עצבות, נפתח לך פצע
אני מתפלל רצוף רק לשלומך.



את האולטראסאונד ההוא, אני זוכרת.

מתי זה היה? לפני שנה כבר שנה וחצי, שלחתי לו כל שבוע את התכנון השבועי. פגישות מקומות עבודה חברים ספורט מה שניתן לדעת מראש. לא דיברנו, זו הייתה עוד אחת מאותן תקופות של שקט בינינו, של מרווח. היה לי תור לאולטראסאונד באותו שבוע.

הוא ראה וישר בא להיות בשבילי, לדבר ולהקשיב ולעזור.
לא ציפיתי, אבל הוא היה שם. הרגיע אותי, לא משנה מה אני אחליט הוא איתי. ואני לא צריכה לדאוג לדברים עכשיו ולקחת את זה בצעדים קטנים ולחשוב ולהרגיש. לקח לי זמן להבין שהוא מדבר על הריון לא צפוי וממישהו אחר, בעוד אני מדברת על גוש. גם בצד שמאל, גוש שאז היה עוד ב'פוטנציה' סרטני. ורק עכשיו יודעים שבאמת הוא היה סרטני.


.

ואז הבנתי כמה אהבה יש בך אליי, אז הבנתי שכשאתה אומר לי שאתה תמיד לגמרי בעדי - אתה באמת, לגמרי בעדי. גם כשאתה חושב שאני נושאת ילד של מישהו שהוא לא אתה.
ושאפילו זה, לא משנה. לא גורם לך להתמהמה אלא לרוץ ישר ולהיות שם, כאן איתי.



סיטואציה עלובה ושנינו באמצע
מתפללת איזו אישה על ספסל העץ שם
מה את מבינה מתוך שפתיה
ירו לה בחיים כל אוהביה
קרן שמש מתנפצת בשימשה



ואחרי הניתוח השני, כשהייתי שבורה. אחרי שחזרתי מבית החולים אל הבית של ההורים. שבורה ויוצאת מדעתי מכאבים. הוא בא ורב עם אמא שלי. שתסמוך עליו שהוא יודע מה שהוא עושה, למרות הוראות הרופא. ישבתי שם עם דמעות בעיניים חסרת יכולת להתערב, בלי כוחות יותר ושבורה כל כך.

כשהוא נתן לי יד והוביל אותי בעדינות לחדר האמבטיה, לא ידעתי עם לבכות בתודה או לברוח. כל כך פחדתי להחשף מולו ככה, באותו הרגע, במצב הזה וכל כך רציתי את מה שביקש לתת לי.

אבל הוא לא הפשיט אותי, רק עטף את האזור בניילונים הכי טוב שיכל, נזהר על כל התפרים שלא ירטבו. הוא הדליק את התנור וכיוון שעה ארוכה את הטמפרטורה של המים. וככה לאט לאט בזהירות הוא חפף לי ראש. אחרי שבוע שלם בלי מקלחת הגונה, בלי מקלחת אמיתית ומלאה עם מים זורמים. הוא חפף לי ראש, הוא נתן לי את הדבר שהכי רציתי באותו רגע. חסד קטן שלא יכולתי לתת לעצמי, שלא יכולתי לקבל מאף אחד. חסד קטן שהרופא המנתח אמר שאסור. ופתאום הרגשתי שוב, אנושית.

אני הייתי רטובה ממים, והוא רטוב מחום. מזיע את עצמו בחדר אמבטיה מלא אדים ובערת התנור. דבוק לגב החולצה.

.

ועם מגבת גדולה הספגת את כל הטיפות הסוררות מהשיער שלי ורק כשהיית בטוח שלא נותרו עוד טיפות שיחליקו עלי. הורדת את עטיפת הניילון המאולתרת. וראית שאני שוב מחייכת. והיה לך את החיוך הזה שיש לך כשאתה פותח עטיפת מתנה. מלא בשמחה והוקרה ועמוק בעיניים ניצוץ של הפתעה שקיבלת אחת.

ואני? אני לא צריכה מתנה. אתה החיוך שלי.



יש עולם קסום – יש יש
יש ריקוד בגוף – יש יש
יש ביני לבינך – יש יש
עברנו דרך נדודי הנשמה
וכאן בתוך בית הכנסת
עם יין וגיטרה מבקש איתך
אלוהי שפתי תפתח

סיטואציה, ש.ארצי


אני רוצה שתהיה האבא של הילדים שלי, אני רוצה לעשות איתך ילדים. אני אוהבת אותך במובן הכי פשוט הכי בסיסי של המילה.

אני חולה, ואני אחרת, ואני שותקת, ואני הולכת לאיבוד. אבל אני עדיין, ותמיד. אוהבת אותך.

אני אוהבת מוצרי חשמל, מהקטנים ועד הגדולים אינני מפלה.
אני אוהבת לתקן מכשירי וידאו לשעבר, פטיפונים זכרונם לברכה, מקררים - אבל בקטנה.

כשהייתי ילדה קנו לי ערכת אלקטרוניקה, חוטים ובית בטריות ומנורות קטנות ומנועים וכל מיני כאלה. טוב נו, אני לא חושבת שבאמת קנו את זה לי, אבל זה הסתובב בבית שאריות מהאחים הגדולים.

אני מרגישה זוועה בזמן האחרון, יותר מהרגיל.
אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם הבחילות אבל עם העצבות החלטתי שיש לי מה לעשות.

ולכן כל המוסיקה.

ולכן כשהמאוורר התקלקל באשמתו או שלא בדרכים טבעיות, החלטתי לנסות להחזיק שוב מברג ביד וחוטים ולהוציא את קופסאת כלי העבודה ולנסות לאוורר את העצבות.

אני שמחה לבשר כי המאוורר שב לחיים.
היו רגעים שלא חשבנו שזה יקרה, וכשהוא פתח את העיניים לרגע החלטנו שלא לנתק אותו מהמכשירים. לא לתרום את חלקי החילוף. ולהתעקש.

כשלחצתי על הכפתור באצבע רועדת לא ידעתי מה יקרה,
ובאמת לא קרה כלום.

כבר הסתובבתי ללכת חזרה אל המיטה כשקול חרחור הפנה את תשמות ליבי
לכנף אחת הנעה באיטיות ולאחריה עוד אחת.

האנשים שחלפו בדרך הניחו יד כבדה על כתפי כאומרים, ותרי. הוא לא יצליח לחזור לעצמו. אלה לא חיים לאף מאוורר המכבד את עצמו. הוא לא היה רוצה לחיות ככה.

אבל לאט לאט..

כן..

הוא התחיל לאוורר ולסובב את ראשו ואמר, "לא! הנני כאן!" המאוורר יששכר שב אל בין החיים.


זהו,

וכן.. אני יודעת שאני חולה ביותר ממובן אחד :)


מזל שיש מי ששובר בשבילי מאווררים

הביתה, אפילו כלב מבין את זה.

עבר שבוע מאז ששמעתי את המשפט הזה.
ברדיו, הקהל באולם צחק. ורק לי בבית עמדו כל השערות בדום.

הביתה, אפילו כלב מבין את זה.

יהודה עמיחי, על פתק כמעט אבוד בימים אחרונים של מחלה. של מוות.


קשה לי לכתוב, נדמה לי שקרש ההצלה האחרון הזה, הכתיבה נשמט לי בין ידיים טובעות.
אבל נשארו לי המילים, הן לא מפסיקות להתגלגל אחת בשניה זה רק שאני כבר לא מצליחה לכתוב אותן. זה רק שכבר אין לי את הכוח והרצון לכתוב אותן. ללטש אותן. להפריד אותן ולהעלות על כתב במקום לתת להן להתנדף בי.

אני לא מכירה מכאן אף אחד שבאמת יש לו נגיעה בחיי היוםיום שלי.
אני כמעט לא מכירה מכאן אף אחד למרות שאני קוראת כבר שנים ולפעמים נדמה לי שאני מכירה מאוד אינטימית כמה מהאנשים כאן. כשאחד/ת מהם מגיב לי כאן כמעט באקראי זה כמו חבר שלא ראית המון זמן מגיע ומניח רגליים על שולחן הסלון, בנינוחות כמו תמיד היה שם. כמו לא עבר נצח.

ויש גם אנשים שחושבים שהם יודעים מי אני, שמבלבלים אותי עם מישהן אחרות. וגם זה בסדר. זה טבען של מילים ללא פנים. אנחנו מחפשים איזה וו מוכר להאחז בו. להשלים חוסרים.

חשבתי על זה, בזמן האחרון שטוב לי באלמוניות שלי. טוב לי בריק הוירטואלי משולל אחיזה בחיי. כי ככה, לא יהיה מי שיספר שאינני עוד. כי ככה, אני אוכל להשאר הרוח במכונה.

אני לא רוצה פוסט הספד, אני לא רוצה מילות נחמה. אני לא רוצה שיפרדו ממני.
אני רוצה לדהות. אני רוצה להשכח ולהעלם בתהומות חיה ובועטת.


הפתקים הללו של עמיחי מסוף ימיו מהדהדים בי עדיין. כמו השורה "אני בן של מקרה וגורל. עכשיו, יתום משניהם"

הביתה, אפילו כלב מבין את זה.

בוכה,

זה עושה לי לבכות.

יש איזו תחושה של חוסר שקט בפנים, ככל שעובר הזמן אני מחליקה בתוך עצמי. מאבדת את האיזון - את האיפוס שלי.
לפעמים זה כבר מקשה על הנשימה, העצבים רופפים ואני קשה עם עצמי. אני כותבת ומוחקת את המילה על גבול, זה לא על הגבול יש רגעים שזה ממש מרגיש שזה צורך לקבל את המנה שלי. אני צריכה לקבל את מנת האיפוס הזו ממנו, אני צריכה להרגיש את החלק הזה בי במלואו. אני צריכה להיות במקום שלי, מולו.
כשעובר הרבה זמן ואני נפרמת סביב עצמי, כשאני במצב הזה ובדיוק אז הוא בוחר לקחת אותי. לסיבוב.
להוריד אותי למטה, למעוך אותי חזק. לפעמים אני כל כך שמחה, אני כל כך מלאת אושר שהוא לוקח אותי שאני שוכחת לסבול.
שהחיוך לא יורד לי מהפנים ואני צריכה להשתדל לא לצחקק כמו ילדה קטנה. אבל זה לא מה שאני צריכה, אני צריכה לרדת ולשהות שם. להרגיש את ההכי למטה הזה. אני לומדת לנשום את ההתחלה הזו עמוק פנימה. להרפות את השרירים המופתעים המאושרים מידי. לתת לכל הדם לזרום ולאויר. אני לא יודעת איך זה נראה מבחוץ. אני יודעת איך זה מרגיש מבפנים. איך כשהוא מניח אותי בתנוחה. אני נושמת עמוק והכל חי. אני נושמת עמוק ריח של בית.

שנינו מריחים את זה עומד בינינו באויר, האויר ספוג במתיחה הזו בינינו. הנשימה רוטטת בחלקיקים מחושמלים והשערות סומרות. עוד לפני הידיעה, עוד לפני שההבנה ואיתה אנחת הרווחה של היד שלו מתלפפת בשערי. עוד לפני שהוא מושך אותי מטה. לפני כל אלה, ברגעים האחרונים שכבר קשה לי לנשום מרוב ציפייה מרוב תקווה. הגוף, יודע.

"תרדי" וזה כל מה שהוא אומר לי. ואני יודעת בדיוק איך ולאן. ואין שום חינניות בתנועות, הן מהירות חדות מגושמות מעט, נלהבות. לאט לאט הוא מפשיט ממני כל בגד. חזה על מרצפות קרות. פנים מועכות לרצפה נושאות את מירב המשקל. הגב מקומר התחתונים מתוחים בין הירכיים, מופשלים לחצי התורן. פרקי האצבעות לבנים ממאמץ כמו גם נקודות האחיזה בפלח התחת שלי. התחת שאני פותחת בשבילו.

"מה את? מה זה?”

"חור. חור תחת".

"בדיוק"

ושנינו נושמים עמוק.
ונשארים ככה.

"תפתחי"

ונושמים.


וזה כל מה שרציתי וזה כל מה שאני רוצה באותו רגע.
אני מעוכה לרצפה שם, ואני הופכת לחור הזה. כי זה מה שאני באותו רגע. אני מצטמצמת לכדי נקודה אחת קטנה. לכדי חור תחת. וזה נכון ככה. ואני עוצמת עיניים ונושמת עמוק ויש שקט. הוא נותן לי את השקט הזה.
ואני לא יודעת איך להסביר במילים את התחושה המתגנבת, מתגנבת במובן של מעט לאט לאט באינקרומנטים. זה בדיד אבל מרגיש רציף, איך לאט לאט אני שוקעת פנימה ולמטה. איך הימים נעלמים והרגע חודר בי לחלוטין.
זה באמת כמו סמים, אני חושבת. ההרגעות הזו של הגוף, ההתרפות שמתפשטת ביחד עם מחזור הדם. תסמיני הגמילה, הקריז מתפוגגים.. והאושר מתפזר ומניח עצמו בכל מקום. לפעמים זה כל כך חזק שמרוב אושר אני באמת שוכחת לסבול. אבל רוב הזמן, זה מרגיש ששבתי הביתה. אחרי תקופה ארוכה ואני צריכה איזה רגע להתרגל שוב. לזכור שזה הבית אותו הבית ואיפה הדברים מונחים, ומפתיע כמה מהר הכל מציף. אם מצמצת בדיוק פספסת ונדמה לך שאף פעם לא עזבת.

אבל פעם, הוא שאל אותי שם, בדיוק שם.
"איך זה מרגיש?”

והתשובה היחידה שעלתה הייתה, בית.
פשוט בבית.

והרגשתי כל כך מטופשת באותו רגע, שהמילה היחידה שעולה לי לראש היא בית.
וניסיתי למצוא מילה אחרת, תשובה אחרת. ניסיתי אבל לא הייתה. כאילו כל המילים בעולם נמחקו ונותרה רק זו.
בית.

זה השקט הזה שנכנס לכל נים והדיוק הזה, שמתמצת הכל למילה אחת באותו רגע.

זה, זה בדיוק מה שאני צריכה. והידיעה הברורה שמעכשיו,
אני בידיים שלו. אחוזה. בבית.

הוא לא צחק, הוא לא צחק בכלל.
הוא חייך אליי.

"בית.”

כל פעם מחדש.

המילים בוערות בי בוערות עד אפר.
בוערות עד עשן.

והעלמות.

זו מן מגירה כזו, מספיק חמצן בשביל לבעור

ולהתכלות להעלמות.