כמיהת הגפרור

אני ברכבת בדרך הביתה, בתחנה אויר קריר ורוח נעימה מקבלים אותי 

אני צועדת והשמש שוקעת לאיטה, אני לא מצליחה להפסיק לבכות ומסתירה את הדמעות תחת משקפיי שמש שלא ניתן לראות דרכן דבר חוץ מהשתקפות.

אני חושבת שיותר משזה יום של זכרון זה יום של כאב, עצב

הרי הזכרון הוא יומיומי, האובדן מורגש יותר או פחות והחיים, הם הכאן

זה יום שבו אנחנו מרשים לעצמנו להיות עצובים בלי להתנצל

להרגיש את מה שיש להרגיש

לא להרגיש חלשים, לא להרגיש שכדי להיות חזקים צריך לנשוך שפתיים ולומר שלא כואב כשכן.

 ואני עדיין, מרגישה את הצורך לשמור את הדמעות שלי לעצמי. ואת העצב הזה. הוא לא שונה מימים אחרים שבהם זה מציף אותי, רק אולי טיפה יותר נוח. 

אני בוכה וממשיכה ללכת קדימה

בשקט

ביומיומיות הרגילה של אנשים שחוזרים הביתה

עוד מעט נצא לראות זיקוקים, זה תמיד גורם לעיניים לברוק בהתרגשות כמו פלא שמתרחש מול העיניים, ואני והילדה שאני נעמוד ונבהה בשמיים ואולי גם שם אבכה. גם זה בסדר. ואולי לרגע נרגיש שתינו את היד הגדולה והחמה שלו עוטפת את שלי, כי אבא שלי הכי בעולם. רק לרגע ונעלם. 

Immerse your soul in love 

השורה הזו תפסה אותי היום, כמה היא מדויקת ונוגעת בנשמה.

כמה אומץ צריך בשביל לקיים שורה אחת קטנה וכמה קשה לנו לפעמים לאהוב, ואת עצמנו.

ואיך שזה דורש להתפשט מכל השכבות, מכל מה שאופף אותנו מכל מה שבנינו סביבנו. 

לתת לעצמנו להיות, זו אני, זה אני. להושיט יד פשוטה שרוצה

למרות כל הערפל שאנחנו מתחבאים דרכו, נראים ולא נגלים

כל כך הרבה אויר חם, גם במילים שלי עכשיו

אויר חם ולא יותר, את הדברים אפשר להגיד פשוט

הכי פשוט וישיר

בלי מטפורות בלי לצייר ציור בלי לכסות בצבעי מים את המהות 

ולטשטש גבולות.

בלי כל הבזקי האור והתעתועים שעובדים בעיקר על עצמנו בקריצת עין עצלה.

אני רוצה לעמוד מולו ערומה, להוריד הכל. לתת לו לראות אותי כמו שאני ולספר לו הכל, לא מהר

לאט.

עם סבלנות, כי יש זמן

ואני לא ממהרת

אבל נשבר לי מערפיליות שמסתירות, רומנטיקה בשקל של מכונת עשן.

אני רוצה שתעמוד מולי ערום ותראה לי אותך, תספר לי הכל

בכנות בלי להתחמק בלי לנסות להציג זווית מחמיאה. 

אני רוצה לראות את האפלה שלך מביטה בי חזרה

את שלי קוראת לך להביט בה.

כנות פשוטה ולנסות לקיים שורה אחת פשוטה

באהבה

אומץ

אמון

שתי מפלצות שמביטות בתהום ומחייכות ברעב ורצון כנה

ככה

בדיוק ככה

עם הריר שנוזל והיד שעוטפת את הזין 

כי אין יותר מגרה ומפחיד מזה.

לפעמים זה מרגיש שלמטבע אין צד. 

לא ראש ולא זנב

כשאתה ספק לוחש לי "עוד לא סיימת, אני מרגיש שיש שם עוד, עוד אורגזמות" ושוב חוזר להניע אצבעות בתוכי עד שאני שוב לפותה בין המזרן לבינך בין אורגזמה אחת לזו שתכף תחלץ ממני שוב ואחרת ועוד. עד שאני חסרת שפיות או מחשבה שם, מוצפת בתחושות הגוף וגם בכל הנוזלים בינינו, גם אני הופכת נוזלית מסיסה ומבעבעת לאידוי. כמו שלאט לאט הגופיה הלבנה לגופי הופכת גם היא לשקופה יותר ונדמית כמו אדים על מראה. זה גם מרגיש, שדברים בינינו הופכים שקופים יותר שם.

בנקודה הזו שבה אני נתונה בידייך, אני חושבת על זה אחר כך, שמהצד למטבע אין פנים.  באותה המידה הרגע הזה יכול להיות הפוך, מאזן הכוחות לא נמצא ברגע הזה, הוא בכל מה שקרה לפני ומה שיקרה אחרי. בהגדרות השקופות* האלה שמניעות בשנינו גירוי שהוא עוד נדבך שיושב על התנועה של האצבעות שלך בתוכי, של אורגזמות שלא נגמרות. 

לפעמים אני רוצה את זה ככה, להיות בידיים שלך ולתת לך הכל, את הכח. שתקח ממני את כל האורגזמות ואז תחדור אלי כמו אל בובת סמרטוטים ותקח ממני גם את העונג שלך.

אבל אני חושבת על זה שיש איזון עדין מאוד שאתה מנסה לעמוד בו, כדי להרוויח את הזכות לגעת ולראות הכל, ולגמור בעצמך. מה מספר הקסם? כמה אורגזמות? והאם תצליח לזהות את נקודת הקסם שבה, אני מסופקת לגמרי עד כדי מצב רוח נדבני וגם לא סחוטה מידי בשביל לשחק איתך בחזרה.

כשאתה עוצר, בנקודה מסוימת ואני מחייכת אליך. אתה מחייך אלי בחזרה, חיוך כזה גדול עם שיניים, אתה זוהר, בוהק, הכוס שלי מרוח לך על הפנים והחזה והידיים. וגם אני. זה חיוכים שלא יורדים מהפנים, עד שאנחנו מתקלפים מהמיטה אל המקלחת.

אתה מפשיט אותי מהגופיה ומנקה אותי. מקצה הראש ועד כף רגל, עובר בעדינות בכל קפל עם אצבעות וכפות ידיים. בתנועות בטוחות שמכירות אותי, שנהנות לגעת ולראות. אני הופכת את המקומות שלנו, עכשיו אתה קרוב לראש המקלחת יותר, אני מסבנת אותך ומנקה, עוברת עם כפות ידיים על שרירים, על כתפיים ושכמות על החזה והבטן, ירכיים ישבן ביצים וזין. יש עונג בשניה הזו שבה המתח לרגע מתרפה בך ואתה מתמסר למגע, שניונת לפני שאתה שוב נמתח בציפיה לעוד. 

"אתה רוצה?"

"כן"

"תחליק אותו פנימה מותק"

אני נצמדת אלייך ומרגישה איך אתה נדחק אל קיר המקלחת, אל הזין שמחכה לך שם צמוד ובגובה הנכון. 

"אל תפסיקי" ומוסיף "בבקשה"

"כן" ואני לא מפסיקה

לא מפסיקה להניע אותך לאט לאט על הזין הזה בזמן שהיד שלי, מלטפת, אוחזת, בתנועות סיבוביות האלה שאתה נטרף. כמה כוח יש בכף יד אחת.

אני מתרחקת ממך צעד, לא יותר, כדי שתוכל לראות. לפקוח עיניים ולבהות בי. בחזה שלי, ביד שלי מאוננת לך. ביד שלך על החזה שלי. אני אומרת לך מי אני ומי אתה. עד שמילים נהיות קשות מידי, ונשארת רק מנטרה אחת..

"כן"

"כן"

"כן"

"כן.."

"כ..ן"

"כן"

קטנים יותר, נלחשים, כמעט בלי צליל. 

עד שאני סוחטת ממך הכל.

ולפעמים אני חושבת על הווריאציות, המרושעות יותר.. 

וגם זה, עושה לי לחייך.

ומותר.

כן

* כמו דינמיקה מוטמעת שמרגישים ולא רואים.. והשפלה

לפעמים אני מתגעגעת תוך כדי. עוד לא אמרנו שלום והגעגוע ממלא את החללים.

כבר שנתיים שאתה לא בין החיים והחללים מלאים בגעגועים, לפעמים תוך כדי ולפעמים בשקט בלילה. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לחלוק איתך;

לספר לך, לחייך ולצחוק, לבשל, לאכול, לשנו"צ במרפסת, לישון, לבכות, וסתם הכי סתם הכי כלום של שום דבר. את כל הגוזמאות ואת האמת הכי משמימה. 

אף פעם לא הצטיינתי בלקבל את המוות כמשהו סופי, זה יותר שנסעת לארץ אחרת ורחוקה ונעלמת קצת. אי אפשר לצור איתך קשר אבל אתה עוד כאן. איכשהו עוד כאן. 

אני חושבת על האפשרויות וכל הווריאציות האפשריות, לפעמים זה מרגיש שאם אושיט יד ואמחה קצת את האוויר עוד שכבות יתגלו. כמו כל רגע מרובד וכל האפשרויות מתקיימות אחת על השניה. כמו אלקטרונים והסתברויות, חלקיק וגל. אי אפשר להתגעגע למה שישנו? או אולי אפשר. אולי זה לא געגוע אבל אין לזה שם אחר, יותר טוב, או מדויק. לכמיהה לחוש את כל הצבעים, את כל השכבות; שקופות אחת אחת עד שמתעבות לנוכחות של החיים כרגע.

אני רוצה לחיות ברגע, להיות נוכחת במה שעכשיו, לא מסתכלת אחורה וגם לא למטה. גוו ישר ומבט שאינו ממצמץ אל כל מה שעכשיו. ואל מי שאני. 

וכל השכבות השקופות ואפלות שמתקיימות לכדי אני. 

איפשהו בין השכבות אתה עודך קיים. 

"מעניין שחיים זו מילה ברבים, אם חיים רק פעם אחת" - דניאל קורן, יהלומים

* * *

 * *

  *

וכן, אני רוצה. לפשוט את כולן ממני וממך, ופשוט להיות, לראות דרך כל השכבות. 

ולחיות, כי חיים ברבים רק פעם אחת.

לכל המפרקים ומרכיבים, אני אומרת:

שברת, קילרת

:)

כשאני בוכה ככה, אני רוצה שתספר לי במילים ותנועות לחישה, כל דבר. אני זקוקה להמהום המוכר של הקול שלך, של הידיעה שאני לא לבד בעולם. למרות תחושת התלישות הנוראית שעוטפת אותי כמעט כל לילה בזמן האחרון, מרעידה את הגוף שלי בבכי בלתי נשלט.

אני רוצה לספר לך, והמילים נחנקות בגרון, בקושי יש מקום לאוויר. 

אני רוצה שתחבק אותי ותערסל, אבל אל תנגב לי את הדמעות. אל תלקק אותן. תלקק אותי, כן ככה, גם כשאני בוכה עדיין. תדבר אל הכוס שלי, בלשון ושפתיים ואצבעות. יש בו נקודה שאם תגע בה אני אבכה חזק יותר. וממש ליד ישנה נקודה שאם תלטף אותה אני אתרפה בין ידייך ואגמור.

תלקק בי דברי מתיקה ועונג, עד שהבכי יעלם ברעידות של עונג ואוויר יכנס לריאות. כי אי אפשר שלא לנשום עמוק כשאתה לוחש לתוכי סגידה ואהבה ומזכיר לי, לנשום.

https://www.youtube.com/watch?v=BTZl9KMjbrU

כשעצוב לי ככה, אני הולכת אל הים,

יש משהו מנחם בלהרגיש קטנה אל מול כל המרחב הזה.

אני אתאיסטית שהים הוא האלוהים שלה, ואני חושבת שאולי זו תמציתה של אמונה, הרצון במשהו גדול מאיתנו. 

אני תוהה, אולי לוויתנים עוברים ליד חופים, רק כדי להרגיש קטנים מול מרחבים עצומים ומסתוריים, לקבל מעט נחמה מכל האדמה המתפרשת הלאה.

גם מוסיקה היא אמונה, וחיבוק גם

ואני תוהה, לוויתנים בוכים גם?

או לחלופין, כשלא יודעים לשתוק. 

יש משהו אינסופי בלהזדיין בחושך מוחלט. עלטה גמורה, הלעטה מוחלטת גם, במיוחד כשאנחנו שלושה במיטה אחת. מזדיינים.

אתה לא רואה למי שייכת היד, מי נוגע במי, מי עושה למי. והקולות, הנהימות, הגניחות, הצעקה הזו והצחוק. וגם הריח, תופס יותר נפח חושי.

כבר שעות בווריאציות שונות שאנחנו מזדיינים, מתפלשים אחד בשני בשלישית וחזור ואחרת ושוב. 

הוא על הגב, מחזיק אותי מהחזה, מלטף וצובט ואוחז ונטרף על דעתו, הזין שלו מחליק לתוכי, הוא לא גומר, כבר שעות שלא, אני רוכבת עליו מסופקת ורוצה עוד, אני מחליקה עליו קדימה ואחורה, פנימה ושוב עמוק יותר. 

הוא שולח יד ומלטף את הדגדגן שלי, היא נצמדת אליי מאחורה, החזה שלה מחליק לי על הגב והידיים שלה מלטפות לי את החזה את הצוואר, את המותניים.

אני נעה לאט יותר, מושכת את הרגע, הוא דווקא מגביר את הקצב, נוגע בי חזק יותר, כואב יותר. ומושך אותי אליו לנשיקה.

בחושך הזה, כל תנועה של הלשון שלו מורגשת בכל הגוף, כל תנועה שלי מחליקה עליו מהזין ועד הקרחת, אני עוטפת אותו עם ידיים ורגליים וחזה ובטן ומחליקה על הזיעה בנינו, בתנועות מחזוריות, מעוגלות, איטיות יותר וקצת פחות. ומזיינת לו את הפה עם הנשיקה שלי. ואז את האוזן. הוא רועד תחתיי. ואני מבקשת ממנה, תחדרי.

והיא מחדירה אצבע ואז שתיים לתוך החור הזמין היחידי שעוד נשאר. הוא משתנק לי לתוך הפה, אני נושכת לו את השפתיים וחורצת ציפורניים בכתפיים שלו. 

היא משתפשפת לו על הרגל ומושכת אותי חזרה מעלה. יש אויר בינינו. אני מחוברת לשניהם דרך הכוס והתחת. והם נעלמים, אין להם פנים יותר בחושך הזה, רק המון ידיים וגוף שנעים ומחליקים ומתפתלים ומציפים אותי. הוא צובט לי את הדגדגן חזק, ומתחיל להניע את עצמו בתוכי, היא שוב צמודה אלי, האצבעות שלה תחובות עמוק בתוכי, נעות מבפנים, אני כבר לא יודעת כמה אצבעות. 

והיא לא מפסיקה לדבר, נטרפת מלהרגיש את הזין שלו נע בתוכי מתוככי, היא דוחקת את האצבעות שלה לכיוונו, אני נוהמת. כל התחושות מעורבלות, גירוי, כאב, עונג, טירוף והתבוססות בגוף, כמו לא היינו בני אדם. המוח מתנתק, אין חשיבה רק צורך בעוד ועוד גרגרנות לתחושות ולזה.. ואין ל-"זה" מילה, רק חושך ועומק, קצת כמו לטבוע בזה. שניהם נוהמים אלי בחזרה עם כל כיווץ סוחט של הכוס שלי, למה שמרגיש כמו נבואה למבול. אבל היא לא מפסיקה לדבר, ועם כל מילה, הסמיכות של החושך מתפוגגת, אני צפה שוב למעלה ומקללת את עצמי ששכחתי להביא גאג. 

https://www.youtube.com/watch?v=boaBzKqGqUw

עבר הרבה זמן מאז שזיינת, זו פשוט עובדה. עוד חלק מהחיים, לפעמים אני חושבת שאולי כבר שכחת איך זה מרגיש. לא, לא לזיין. אני לא חושבת ששוכחים את זה כל כך. אני חושבת שאולי אתה מתחיל לשכוח איך זה הרגיש כשהיית גבר, כזה ששולט בזין שלו בעצמו, חופשי לגמור ולזיין או לאונן.

אתה כבר מזמן לא הגבר הזה שהיית פעם. 

אתה זוכר אותו?

איזה מוצלח היית, וכמה קל היה לך להשיג זיון. 

היום, אתה גבר נחדר, פעם אחר פעם אחר ושוב, נאנס, מושפל, שלא גומר, כלבה

אני רוצה שתזיין אותי, כמו שהיית פעם. חזק, לוקח כי רוצה. 

ושתגמור לי עמוק וחזק בפנים. 

אתה מפשק את הרגליים שלי ומתבונן בגאווה בתוצאות מעשיך. ואתה כל כך יפה ככה, זקוף בין הרגליים שלי, מחייך את החיוך הזה, ממתיק ניצחון. החזה מלא באויר, מלוא ריאות. אתה כולך גבריות זחוחה ומסופקת. 

אני מושיטה אליך שתי ידיים ואתה רוכן אלי לנשיקה וחיבוק. 

הגוף שלך נרפה והרגיעה הזו שמגיעה אחרי גמירה חזקה שוטפת אותך. 

אני מספרת לך בשקט, כמה טוב הוא זיין אותי, כמו שאתה אף פעם לא תזכה, באילו תנוחות וכמה עמוק, איך גמרתי ומה הוא עשה. אני מרגישה אותך מנער את הראש, מנסה להבין, אתה קצת מבולבל והמוח שלך לא עובד עכשיו. רק המילים שלי שוטפות אותך

אני דוחפת אותך מטה אל בין רגליי, הנה, תראה מה הבאתי לך במתנה.. גמירה של גבר אמיתי. תטעם אותו. תלקק ותנקה אותי, זה הכי קרוב שתגיע

אתה מלקק אותי עם לשון ואצבעות עד גמירה ועוד אחת ושוב.. עד שלא נותר בך כוח או זכר לגבר שהיית פעם. אתה נרדם עם טעם של גבר זר בפה ומרוח בי.

אתה כל כך יפה ככה.

בוא, תן לי להפשיט אותך

שכבה ועוד אחת, כפתור אחר כפתור בחולצתך הלבנה.

עד שתעמוד מולי כך, בלי להתחבא, בלי להסתיר, בלי מילים מתוחכמות רק נשימות מהירות או עמוקות ואצבעות מעט רועדות.

עכשיו, בוא, אתן לך להפשיט אותי.

שכבה ועוד אחת ועוד עד שלא ישאר דבר בינינו פרט לאויר 

שקוף 

משוך את בגדיי ממני, תהנה מהתלתלים הקופצים חזרה למקומם לאחר שחולצה נזרקת לרצפה. 

והנה שנינו עומדים, מבטים חשופים ורעבים

רק אויר, שקוף כל כך הרבה אויר, שאתה יכול להרגיש את המילים מניעות אותו בחלל כמו לטיפות קטנות. מנטרה שאוחזת אותנו ומנכיחה.

ועכשיו בוא, מתחת לשמיכה במיטה הגדולה נצמד זה לזו לזה

גפיים משורבבות אחת בשניה, לא ישאר בינינו גם לא אויר, אף לא חלקיק אויר.

תחזיק אותי בחזרה ותן לדמעות שלי לשטוף את שנינו, רק תהיה איתי. גם בינינו יש מקום לחולשה שלי. 

ואחר כך, תחדיר אצבעות ותוכיח בי רטיבות אחרת. 

כמו ארץ צמאה ועננה 

זה רק ספתח למבול

שיבוא

            כשיבוא