לפעמים זה מרגיש שלמטבע אין צד.
לא ראש ולא זנב
כשאתה ספק לוחש לי "עוד לא סיימת, אני מרגיש שיש שם עוד, עוד אורגזמות" ושוב חוזר להניע אצבעות בתוכי עד שאני שוב לפותה בין המזרן לבינך בין אורגזמה אחת לזו שתכף תחלץ ממני שוב ואחרת ועוד. עד שאני חסרת שפיות או מחשבה שם, מוצפת בתחושות הגוף וגם בכל הנוזלים בינינו, גם אני הופכת נוזלית מסיסה ומבעבעת לאידוי. כמו שלאט לאט הגופיה הלבנה לגופי הופכת גם היא לשקופה יותר ונדמית כמו אדים על מראה. זה גם מרגיש, שדברים בינינו הופכים שקופים יותר שם.
בנקודה הזו שבה אני נתונה בידייך, אני חושבת על זה אחר כך, שמהצד למטבע אין פנים. באותה המידה הרגע הזה יכול להיות הפוך, מאזן הכוחות לא נמצא ברגע הזה, הוא בכל מה שקרה לפני ומה שיקרה אחרי. בהגדרות השקופות* האלה שמניעות בשנינו גירוי שהוא עוד נדבך שיושב על התנועה של האצבעות שלך בתוכי, של אורגזמות שלא נגמרות.
לפעמים אני רוצה את זה ככה, להיות בידיים שלך ולתת לך הכל, את הכח. שתקח ממני את כל האורגזמות ואז תחדור אלי כמו אל בובת סמרטוטים ותקח ממני גם את העונג שלך.
אבל אני חושבת על זה שיש איזון עדין מאוד שאתה מנסה לעמוד בו, כדי להרוויח את הזכות לגעת ולראות הכל, ולגמור בעצמך. מה מספר הקסם? כמה אורגזמות? והאם תצליח לזהות את נקודת הקסם שבה, אני מסופקת לגמרי עד כדי מצב רוח נדבני וגם לא סחוטה מידי בשביל לשחק איתך בחזרה.
כשאתה עוצר, בנקודה מסוימת ואני מחייכת אליך. אתה מחייך אלי בחזרה, חיוך כזה גדול עם שיניים, אתה זוהר, בוהק, הכוס שלי מרוח לך על הפנים והחזה והידיים. וגם אני. זה חיוכים שלא יורדים מהפנים, עד שאנחנו מתקלפים מהמיטה אל המקלחת.
אתה מפשיט אותי מהגופיה ומנקה אותי. מקצה הראש ועד כף רגל, עובר בעדינות בכל קפל עם אצבעות וכפות ידיים. בתנועות בטוחות שמכירות אותי, שנהנות לגעת ולראות. אני הופכת את המקומות שלנו, עכשיו אתה קרוב לראש המקלחת יותר, אני מסבנת אותך ומנקה, עוברת עם כפות ידיים על שרירים, על כתפיים ושכמות על החזה והבטן, ירכיים ישבן ביצים וזין. יש עונג בשניה הזו שבה המתח לרגע מתרפה בך ואתה מתמסר למגע, שניונת לפני שאתה שוב נמתח בציפיה לעוד.
"אתה רוצה?"
"כן"
"תחליק אותו פנימה מותק"
אני נצמדת אלייך ומרגישה איך אתה נדחק אל קיר המקלחת, אל הזין שמחכה לך שם צמוד ובגובה הנכון.
"אל תפסיקי" ומוסיף "בבקשה"
"כן" ואני לא מפסיקה
לא מפסיקה להניע אותך לאט לאט על הזין הזה בזמן שהיד שלי, מלטפת, אוחזת, בתנועות סיבוביות האלה שאתה נטרף. כמה כוח יש בכף יד אחת.
אני מתרחקת ממך צעד, לא יותר, כדי שתוכל לראות. לפקוח עיניים ולבהות בי. בחזה שלי, ביד שלי מאוננת לך. ביד שלך על החזה שלי. אני אומרת לך מי אני ומי אתה. עד שמילים נהיות קשות מידי, ונשארת רק מנטרה אחת..
"כן"
"כן"
"כן"
"כן.."
"כ..ן"
"כן"
קטנים יותר, נלחשים, כמעט בלי צליל.
עד שאני סוחטת ממך הכל.
ולפעמים אני חושבת על הווריאציות, המרושעות יותר..
וגם זה, עושה לי לחייך.
ומותר.
כן
* כמו דינמיקה מוטמעת שמרגישים ולא רואים.. והשפלה