לפעמים אני מתגעגעת תוך כדי. עוד לא אמרנו שלום והגעגוע ממלא את החללים.
כבר שנתיים שאתה לא בין החיים והחללים מלאים בגעגועים, לפעמים תוך כדי ולפעמים בשקט בלילה. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לחלוק איתך;
לספר לך, לחייך ולצחוק, לבשל, לאכול, לשנו"צ במרפסת, לישון, לבכות, וסתם הכי סתם הכי כלום של שום דבר. את כל הגוזמאות ואת האמת הכי משמימה.
אף פעם לא הצטיינתי בלקבל את המוות כמשהו סופי, זה יותר שנסעת לארץ אחרת ורחוקה ונעלמת קצת. אי אפשר לצור איתך קשר אבל אתה עוד כאן. איכשהו עוד כאן.
אני חושבת על האפשרויות וכל הווריאציות האפשריות, לפעמים זה מרגיש שאם אושיט יד ואמחה קצת את האוויר עוד שכבות יתגלו. כמו כל רגע מרובד וכל האפשרויות מתקיימות אחת על השניה. כמו אלקטרונים והסתברויות, חלקיק וגל. אי אפשר להתגעגע למה שישנו? או אולי אפשר. אולי זה לא געגוע אבל אין לזה שם אחר, יותר טוב, או מדויק. לכמיהה לחוש את כל הצבעים, את כל השכבות; שקופות אחת אחת עד שמתעבות לנוכחות של החיים כרגע.
אני רוצה לחיות ברגע, להיות נוכחת במה שעכשיו, לא מסתכלת אחורה וגם לא למטה. גוו ישר ומבט שאינו ממצמץ אל כל מה שעכשיו. ואל מי שאני.
וכל השכבות השקופות ואפלות שמתקיימות לכדי אני.
איפשהו בין השכבות אתה עודך קיים.
"מעניין שחיים זו מילה ברבים, אם חיים רק פעם אחת" - דניאל קורן, יהלומים
* * *
* *
*
וכן, אני רוצה. לפשוט את כולן ממני וממך, ופשוט להיות, לראות דרך כל השכבות.
ולחיות, כי חיים ברבים רק פעם אחת.
