אני ברכבת בדרך הביתה, בתחנה אויר קריר ורוח נעימה מקבלים אותי
אני צועדת והשמש שוקעת לאיטה, אני לא מצליחה להפסיק לבכות ומסתירה את הדמעות תחת משקפיי שמש שלא ניתן לראות דרכן דבר חוץ מהשתקפות.
אני חושבת שיותר משזה יום של זכרון זה יום של כאב, עצב
הרי הזכרון הוא יומיומי, האובדן מורגש יותר או פחות והחיים, הם הכאן
זה יום שבו אנחנו מרשים לעצמנו להיות עצובים בלי להתנצל
להרגיש את מה שיש להרגיש
לא להרגיש חלשים, לא להרגיש שכדי להיות חזקים צריך לנשוך שפתיים ולומר שלא כואב כשכן.
ואני עדיין, מרגישה את הצורך לשמור את הדמעות שלי לעצמי. ואת העצב הזה. הוא לא שונה מימים אחרים שבהם זה מציף אותי, רק אולי טיפה יותר נוח.
אני בוכה וממשיכה ללכת קדימה
בשקט
ביומיומיות הרגילה של אנשים שחוזרים הביתה
עוד מעט נצא לראות זיקוקים, זה תמיד גורם לעיניים לברוק בהתרגשות כמו פלא שמתרחש מול העיניים, ואני והילדה שאני נעמוד ונבהה בשמיים ואולי גם שם אבכה. גם זה בסדר. ואולי לרגע נרגיש שתינו את היד הגדולה והחמה שלו עוטפת את שלי, כי אבא שלי הכי בעולם. רק לרגע ונעלם.