הילדה שלך, הקטנה
הגדולה
תמיד בראש שלי, או בלב, או בעין הדומעת
היא לא תגדל. היא כבר לא.
וכל מה שיש זה קרעי זכרונות, כי חשבנו תמיד שיש את כל הזמן שבעולם לזכור. ולהיות. ולצור עוד זכרונות
אני זוכרת אותה, ואני נושאת אותה איתי. היא לא נשכחת. לא.
ושירים יפים יפים, ששרת לה באמבטיה, ששרת לה לשינה.
קשה לי לשמוע אותם. בעצמי, גם כשאני לבד. גם כשאני לא רואה את עוית הכאב שמפלח אותך רגע לפני שהיד נשלחת להעביר תחנה
או להסות את מי שמעז לשיר. אין יותר פזמונים ליקינטון, ולבבי אינו מתרגל לעצמו. ופעימותי אינן מתונות. ותינוק אינו מערסל שיר ערשו גם לא בטרם יסגור את עיניו.
גם בינות כל התינוקות שנולדים כעת סביבנו, אני זוכרת את הקטנה גדולה שלך.
היא לימדה אותי להיות אחות, למרות שהייתי אמורה להיות דודה.
היא נרדמה לי בידיים אחרי רגע וחצי ובחינה מעמיקה.
הילדה הראשונה של החבורה שלנו. זו שעשתה לכולנו בית ספר במה זה אומר בדיוק ילדים
ואיך מסתדרים עם הדבר הקטן עם רמת דציבלים לא מהעולם הזה ועם מתיקות שאי אפשר בכלל להסביר.
איך מנווטים עכשיו את החיים סביב ואיך מצליחים לדבר בין הנקה להנקה.
ואיך נהיית בבת אחת אמא.
ומתי לעזאזל גם מוצאים דקה לנשום סליחה, לישון.
ולראות את המהירות שבה היא התחילה כבר לזחול, אחורה קדימה, לשבת. לצעוד ולפרק את הבית
הדרכים היצירתיות שלה להחזיר את המוצץ לפה, ואת המבטא הצרפתי יוצא ברגעים הכי מצחיקים שיש.
הכל נשמע טעים יותר בצרפתית.
כשהם בבטן, גם כשאנחנו מציצים עליהם, הם סוג של תעלומה.
אנחנו לא יודעים איך הם יהיו, איך הם באמת יראו, את העיניים של מי הם יקבלו, או איזה אף משפחתי יהיה להם.
האם הם יהיו רגועים או אולי טרוריסטים קטנים?
איך הם יראו עוד חודש ובכלל עוד חצי שנה?
מה הם יחשבו? ועל מה הם יחלמו?
ולמה הם יגדלו?
וכל האפשרויות קיימות בנשימה אחת.
הם הכל, הם ממש ממש הכל.
היא הכל.
אפילו עכשיו כשהיא כבר לא
היא הכל.
מדלגת. דילוגים דילוגים, וצחוק, וחיוך עם שיניים ובעיקר בלי.
שתדעי, שזוכרים את הכל.
