כמיהת הגפרור

פעם מזמן הייתי מדריכת טיולים, אני מניחה שעדיין.

אני מתגעגעת למגע מפה בין האצבעות, לקווים היפים האלה של גאיות, אוכפים, רכסי הרים וזרזוף נחלים. ודאיות.

אני מתגעגעת לניווט עיוור, כזה בכיסוי עיניים. כזה שלומדים לנווט דרך הרגליים. על פי מדרך הרגל, להקשיב לתוואי הדרך בגוף. למצוא את הפלס של הגוף.

את הבועה הזו ולעקוב אחרי תנודותיה.

לפעמים כשאני יורדת מהאוטובוס, ואין לי אויר. אני עוצמת עיניים ומנווטת הביתה ככה. פוקחת עיניים לחלק שניה רק לראות שאין אנשים עמודים או צרכי כלבים בדרך.

זה לא אותו דבר, זה קרוב.

.

פעם עבדתי באחת הדרכים הצידיות, אני ועלוני מידע, ומפות משוכפלות על נייר לחלוקה.

לכוון, לשלוח לפינות חמד. אל הטבע. אל פריחה, אל עתיקות, אל תצפית ציפורים נודדות, אל אספן של היסטוריות דו גלגליות.

להיות שם. 

את הצ'ק לא הפקדתי. צוירה על גבו מפה אל פינה. והוא התעופף ברוח נודדת.

*

כשהייתי ילדה, ליטפתי את הקוצים, גם בקיץ. כי כל אחד צריך אהבה. דרך טיפות אצבעותי המלוחלחות.

גם היום אני מלטפת קוצים, אחרים. אחרת.

*

דרך מחילות מסתור, אחרי, יש מנזר "בית היופי" בשיחה עם הנזירות שחיות שם, שאלתי את הנזירה "יש לכן חיות מחמד?" 

היא מחייכת אלי חיוך של מישהי ששקטה, שתקה את נדרה ועכשיו כל שיחה צלולה. "הדבורים"

כוורות בית ג'ימאל.

ליד, בסיבוב יש בית גמילה מסמים. כפר גמילה.

גם הוא בית יופי משל עצמו. כשאתה מדבר עם תושבי הכפר, הם מספרים על היום הראשון של הכרה.

היום הכי קשה, היום שבו אתה מוצא את עצמך מביט במראה. היום בו אתה לא יכול לא להביט במראה.

כי אתה יושב בחדר שכל גפיו הם מראות. אין פינה אחת להתבונן בה שלא תמצא את עצמך מביט בך בחזרה. בעיניים.

ומסתבר שאין דבר יותר קשה מלהסתכל לעצמך בעיניים. לראות את מי שאתה במראה.

את מי שאתה לא. ואת מי שאתה רוצה להיות. ומה שלא תהיה. ואולי גם את מה שהיה.

אבל בסוף, יש את מה שעכשיו, אחרי זמן מה כל האניים האחרים שלך מתעייפים מהמשחק הזה.

הם נושרים. הם מתקלפים ממך ואתה נותר מתבונן בך. נוכח.

.

אחרי זה אפשר לאחוז במפה על כל קוויה העקלקלים. הפתלתלים.

לפתוח חלונות ולסוע דרך הכביש היפה בארץ.

בזהירות 395

אל מעיין הסטף.

ולקפוץ בידיים פרושות לתעופה

הישר אל הבבואה במים.

תודה.