האיש על מכסחת הדשא מסתובב במעגלים, ויש את הטרטור של מנוע ודשא נחתך.
והגלים חוזרים על עצמם, והבריזה של הים מריחה ממלח שוטפת
ובין פיסת צל רעועה לבריזה שמחליקה השמש מלטפת בחום.
נעים. בדיוק כל כך שזה נעים.
ובאזור הכללי של בית החזה יש חלל שבו הלב שלי דופק את עצמו
והבטן מתכווצת ואין לי אויר, אני מרגישה מתנדנדת באויר.
קצת כמו התחושה הנוראית הזו של רכבת הרים.
של פחד והנאה. אבל פחות נורא. ויותר נורא ופחות.
ואני לא יודעת מה לעשות או איך להשקיט את עצמי מחדש.
ואני מתגעגעת ומתגרדת מרוב צורך לזכות בשלוות הנפש הידועה שלי
בקור הרוח.
חוסר האונים בתחושות שלי, ההבנה הפנימאית הזו שאני חסרת אונים נגד כל מה שאני מרגישה.
שאני פשוט מרגישה ככה, ושזה לא משנה בכלל שזה נוגד כל התנהגות ידועה שלי. כל בחירה מודעת.
וזו רק אני שעדיין נבהלת מהעוצמה של מה שאני הלא מודעת החליטה. יודעת ומרגישה. לסמוך. וביטחון.
וכשאני מרשה לעצמי זו השמש הזו שמחממת אותי בדיוק מושלם. בין הקור. הרוח. הגלים. ומכסחת הדשא.
וזה מטלטל את אמות הסיפים שלי ואני לא בטוחה שאני מבינה למה, רק שהם רועדים. מתנערים
מעלים אבקת דמעות שנדבקה בהן. וזה בלתי נשלט
זה חייב לצאת
אני מניחה ראש על חזה לב שדופק במתינות בעוד ידיים עוטפות אותי ונותנות לרוח ולשמש ולמלח להמשיך בלטיפותיהם גם.
אויר. ונשימה ובכי שקט שמרעיד ויוצא ויוצא. אני לא מחבקת חזרה. לא. אני רק מתכנסת שם נשענת. מקבלת.
אני לא טובה בלקבל, כאילו יש בזה חולשה, אני טובה בלתת. אולי בגלל זה אני כל כך רוצה שמישהו יקשור אותי ויעשה בי.
בעצם יכריח אותי לקבל בלבד. לשקוט על כל העשייה הנותנת הזו ורק להיות ולקבל.
החיבוק שאני מקבלת שם, לא דורש ממני מאומה. הוא רק נותן, הוא מחזיק אותי. מהווה את אמות הסיפים שמחזיקות אותי בזמן ששלי רועדות ומתפרקות משנים של אגירה והחזקה. כשאני מרימה ראש והים הכחול עודנו שם. והשמש. והרוח הטובה. אני מרגישה שהוקל לי.
שהחלל בתוכי פחות מכה על עצמו בקירותיו המקיפים. ועכשיו כשקצת יותר קל לי אני מנסה להבין, למצוא את קצה החוט ולמשוך הבנה.
להבין מה גורם לי לפרפר ככה, לפחד ככה.
אני מתחילה להבין, שאני מנסה למנן אותי מולו. לא למדר כמו לנסות לשלוט על המינונים. כי הוא רואה אותי, כי מהרגע שהתחלנו באמת לדבר מבלי לשים לב שמתי בו יד ומבטח וקפצתי. ועכשיו כל פעם שאני מנסה לעצור זה מפחיד. תנסו אתם לעצור באמצע קפיצת בנג'י.
אני מפחדת לספר לו ולהראות לו את כולי, את כל מה שקרה לי, כי קרה לי לא מעט. ואני מפחדת שזה כל מה שהוא יראה בסוף.
טלנובלה. שמרוב הדברים שקרו הוא יפסיק להצליח לראות אותי.
אני אחריהם, השתנתי כמובן, ויש דברים שהם מה שהם בעקבות אחד שתיים או שלוש.
אני לא מה שקרה לי. אני אני.
ואני לא בטוחה שאני יודעת איך להראות לו שאני אני. מי אני או מה אני.
אני מפחדת שבסוף מרוב עצים הוא לא יראה יותר אותי.
נימפה סקסית שרצה ביער מעשה קורותיה.
