אני בסדר
במיטה
מקשיבה לברוס ספרינגסטין
יש לו שיר שנוגע לי בעמוק של הבטן
כזה שכמעט תמיד מעלה לי דמעות ללב
כבר כתבתי פעם על השיר הזה כאן, הוא כל כך יפה. שמדבר על החלקים שבפנים, הסודיים,
אלה שלוקח זמן עד שאפשר להלך בשבילים שמהם אפשר להציץ ולראות את החיוך שמאפשר. הכל.
יש לו מילים כל כך מדהימות
ולחן שממש לוקח אותך לטיול הזה
ויש את הביט הקבוע שזה כמעט כמו דפיקות של לב
ואני מסתירה המון, לוקח לי המון זמן לתת למישהו בכלל באמת לראות אותי.
אני לא יודעת להיות אחרת. אני יודעת להראות אחרת. אבל לא באמת להיות.
זה קצת פורים.
והפורים הזה כל כך שובר לי את הלב.
לא, תיקון, הפורים הזה לא שובר לי את הלב.
יש לי חרכים בלב, ואחד מהם קצת יותר פתוח הפעם, מעלה עשן
פורים הוא רק תזכורת.
מלאך היא לא תחפושת טובה במיוחד.
*
אני יודעת שמי שקורא את הבלוג הזה לרוב לא באמת מצפה להבין. אני יודעת שאתם יודעים שאני לא מאוד אוהבת להסביר את עצמי. או להראות את עצמי. ושאני נוטה להגיד דברים ברמיזות הרבה פעמים. אני יודעת ואתם יודעים ושזה בסדר. אני יודעת שאם הייתי מסוגלת לכתוב הכל, לא לסנן לא לחשב חשיפה ודאגה וכאב ואם הייתי פשוט כותבת כדי שלא רק אני אבין את רשימות הקוד האלה. אז היה כנראה הרבה יותר פשוט לכולנו.
היה הרבה יותר קל להבין, ולהרגיש, אבל אני לא יודעת איך לכתוב את הדברים האלה אחרת. איך לקרוא לילד
אני בדרך כלל בתקופה האחרונה והארוכה כבר, מתיאשת בשלב הזה. ומוחקת הכל.
אני מנסה לסלוח לעצמי. ואולי להראות את מה שאפשר זה יותר טוב מלא להראות בכלל. ואולי לא. ואולי כן. ואולי.
מלאך היא לא תחפושת טובה במיוחד.
