גמרתי בצורה מטלטלת. כל כך חזק שרק מהגמירה נתפסו לי שרירי הישבן בעומק, כזה שלא מורגש אלא רק בתנועות מסוימות מאוד.
תענוג.
יותר טוב מפילאטיס.
ואולי זה בגלל זה שאני קלה לבכות, אבל לא נראה לי.
זה פשוט עוד משהו שנתפס לי, שהספיק לתפוס אותי סוףסוף.
אני לא משתפת, אני יודעת לתמלל את התחושות והרגשות ואפילו המחשבות שלי בצורה מדויקת. אבל זה שאני יודעת לא אומר שאני עושה החוצה.
אני לא משתפת, אני יודעת להחליק פנים ולא להוציא. איבדתי את האנשים הבודדים שהצלחתי לשתף אותם. זה החיים והחיים זורקים לנו כדורים ועלינו.
טרגדיה אחת ועוד אחת, זה כמומינוס כפול? זה יוצא מתישהו חיובי?
בכל מקרה החיים שלי דווקא לא טרגיים. ובסך הכל המצב טוב ואפילו מעולה. שלא לדבר על גמירות פנומנליות!
אבל יש גם רגעים אחרים, שוב חיים. לא סיפור גדול. ואני חושבת שאם הוא היה כאן עכשיו, החבר שאינו זוכר, הוא היה יודע שאני עצובה.
כי כשהיה לו שקט מידי בגזרה שלי הוא ידע שאני לא משתפת, ושמשהו לא בסדר איתי. ושצריך להכריח אותי להיות יחד.
אבל הוא לא זוכר, ואני מרימה אליו טלפון ולא משתפת רק כדי לשמוע את הקול שלו. למרות שגם הקול שלו השתנה, וזה בכלל לא אותו קול.
הוא לא נפגע, זה רק שגם חיתוך דיבור הוא זיכרון. וחיתוך דיבור הוא חלק גדול מהקול שלנו. וכי אני לא חושבת שהוא יראה את העצב הקטן שלי בתוך הטרגדיה של החיים שלו כרגע. אני לא משתפת. אבל היום אני נוחה לבכות, ויוצאת להתקרר ברוח וליבש את העיניים כמו ציפיות רטובות.
והייתי מספרת לו שסבא שלי מת, ושעצוב לי לרסיסים גם אם אני לא לגמרי מבינה למה או מדוע כל כך עמוק וחד.
אבל, אני לא מוציאה קול.