אני רואה אנשים הופכים להורים. אמהות ואבות. מתמודדים עם החיים. עם האהבה הזו האינסופית והדאגה.
אני רואה אנשים צעירים הופכים להורים. והם בכלל לא המוצר המוגמר הזה שהוא ההורים שלי.
שהוא ההורים שלנו, כי עד שמגיע הזמן שבו אתה תופס את ההורים שלך בתור בני האדם שהם, הם כבר הם.
נדמה לי ככה לפחות.
הם נדמים כמו סלע איתן, יציבים ואינם משתנים.
אבל כשאני מסתכלת מהצד אני רואה את ההתלבטויות, ההתחבטויות, ועד כמה השינוי בהם תדיר ונראה בעין.
ואיפשהו זה מתקבע אולי? איפשהו הם הופכים לאמא ואבא. והם מי שהם. ואתה מתישהו גם מבין בין כל המריבות בינך לבינם שהם לא ישתנו.
סבא שלי נפטר, ואני עצובה עד אין קץ. ואני מתקשה לקבל את המוות שלו. כי כשאני חושבת עליו הוא לגמרי חי עבורי.
אבל הוא מת. והוא איננו יותר.
ולא, הוא לא היה לי אבא חליפי, אני לא בטוחה שאני יודעת מה אבא אמור להיות בדיוק, אבל הוא היה סבא.
ואיכשהו בניגוד למוצרים המוגמרים שההורים שלי נראו לי בתור ילדה, סבא שלי לא הרגיש לי ככה.
הוא היה לי רך, ואוהב. אולי זה בגלל שלסבים יש את הפריווילגיה לא להיות הורים.
לא להיות קשוחים ומחנכים. אלא רק להיות עסוקים בלאהוב.
הוא היה סבא שלי, וכן, הוא גם דאג לי. זה בא ביחד.
ואהבתי אותו הרבה יותר ממה שהבנתי שאני אוהבת אותו.
הוא היה הסבא האחרון שלי. והיחיד שלא איבדתי כבר קודם.
למחלות או דמנטיות. הוא לא הלך לאט.
הוא מת, בשיבה טובה.
אחרון המוהיקנים. ראש השבט.
בעדינות, כמו בחיים.
ואהבנו אחד את השניה כי אהבנו. כי ככה. פשוט. נקי.
לא היו שם סיבות מורכבות או צורך בהגדרות ומילים.
משפחה.
הוא אף פעם לא התלונן או רטן שגדלנו ואנחנו פחות מתקשרים או באים.
הוא שמח על כל טלפון. והוא סיפר לי סיפורים.
וקצת לפני שהוא הלך, לפני שידענו בכלל שהוא עומד ללכת.
הוא אמר לי בשקט רק בין שנינו שהוא עייף כבר.
ושהחיים האלה, הוא סיים איתם.
אני זוכרת כמה שהוא חרד מהמוות לפני כמה שנים.
איך הוא פחד למות. פחד לעצום עיניים אפילו תקופה מסוימת.
הוא לא פחד יותר.
הוא מת, בשיבה טובה.
ועדיין כשאני חושבת עליו, הוא לגמרי חי.
והאהבה שלו, חסרה לי.