כמיהת הגפרור

יש את מה שמשפיל כי הוא משפיל. כי זה לא ממש יכול שלא להשפיל.

להשפלות יש נדבך נוסף, שזה משפיל שוב כי זה מגרה שזה ככה. והגירוי מזה הוא השפלה בפני עצמה.

ויש את הדברים שהם לא משפילים עד שהם כן. ושהם משפילים רק כי הוא רוצה שהם ישפילו. וזה משפיל אפילו יותר, כי זה לא שהוא עושה בי משהו שמשפיל אותי ומגרה אותי. זה שהוא משפיל אותי. שזה יכול לעבור מקיצון אחד לשני, ולהגיע בשניות לשיא ההשפלה. באותה סיטואציה. כי זה לא האקט, זה הוא ומה שהוא עושה לי. 

ואז את חוזרת חזרה לאקטים המשפילים הפשוטים (אלו מהשורה הראשונה, שהם פשוט משפילים), ומגלה שהוא יודע להפוך אותם ללא משפילים בכלל.

ואני נתקלת בתמונה הזו, ומחייכת באושר. כמה יופי ואהבה יש בתמונה הזו. והכרות. בכל קו.

הפשטות המטלטלת של להיות חשופים.

ואני חושבת גם איך ברגע זה הופך מהכי נינוח ואוהב למשפיל ואוהב. איך רגע אחרי משהו במנח הגוף ישתנה, בזוית הפה, משהו במבט בעיניה. בשתיקה שתעטוף אותה. אני רואה את התמונה הזו ואני רואה גם את זו שצולמה אולי רק בראשי. קצת אחרת. 

http://3.bp.blogspot.com/-Se1IMRPsNAU/VWw4iz1HXVI/AAAAAAAAC1k/0RoD2EhxOUc/s1600/PORTADA-JUNIO.png

 ולפעמים אני חושבת, שאולי זה גם להפך, ויש עוד תמונה, בראש.. זו שהיא היפוך המצלמה.