כמיהת הגפרור

זה לא היום שלי. יש ימים כאלה שלא צריך לצאת מהמיטה. בטח לא בבוקר ובטח לא החוצה אל העולם. כולם הלכו להיום ופתאום יש שקט במשרד. לכמה דקות אחרי זה אני בוכה. בכי כזה שכבר אי אפשר לעצור. כי זה מן יום כזה. אני נועלת את המשרד ועושה את עצמי כאילו שאני גם לא כאן להיום. לפעמים פשוט צריך לתת לזה לצאת. ולעצב לפרוק את עצמו מעלייך. אני כמעט תמיד מתביישת בבכי שלי בהתחלה. סמני חולשה. לפעמים פשוט צריך לבכות. כי כואב. כי עצוב. כי משהו נשבר. כי ככה.  וכל המאבקים שלי לנסות ולא להכנע, רק מחרבשים דברים אחרים.  אז נעלתי את הדלת, שלא יפריעו לי לבכות. ימים גשומים ונהדרים.