יש בכי שאין לו נחמה. כזה שאין בו נחמה. בכי.
זה יכול להיות בכי של היסטריה גמורה, או שקט ודומם.
כזה שמטלטל את כל הגוף וכזה שגורם לך לצרוח
יש בכי.
כזה שלא ניתן לנחם תוך כדי, כשמשהו נשבר מבפנים.
יש כל מיני סיבות ודרכים שמובילות לבכי כזה. קצרות יותר ופחות. ארוכות ויגעות.
עברה שנה מאז ועדיין כשאני נזכרת בתחושה של אותו רגע. הוא מעורפל ומפוקס גם יחד.
אני לא אדע אף פעם להפריד בין כל המרכיבים, לעקוב אחר הנימים של הפגיעה והעצב, האובדן והאהבה. אחר כל הנימים. הם מתערבלים אחד בשני ואין מי שיתיר את הקשרים המאולחמים הללו.
אבל הרגע שבו זה התפוצץ, אותו אני רואה בפוקוס, כל טיפת דם והטחתה. הזוית, הטעם המתכתי, דרגות הצריבה והכאב, הרגע הזה שהכל נבקע בי והבכי היה הכל. היה כולי. והיה כלום. ואין אויר. אין שפיות. לא צלם אדם רק אבל על מה שלעולם לא יהיה עוד.
לפעמים זה מרגיש שאין לי זכות להתאבל, או לכאוב, או לסלוח.
ולפעמים אני חומלת את עצמי. אותנו. וגם אותו. אני מעבירה אצבע על הנימים שהובילו לפקעת עד שאי אפשר לעקוב יותר. לפעמים אני נזכרת כמה אהבנו.
לבכי הזה לא הייתה נחמה. אבל לבכי שעכשיו יש. בכי על בכי.
משייפת פצעים להפתח על שברי זכרונות.
עד יקהו הפצעים או הזכרונות.
יאבדו מכאבם.
להכנס לך לתוך הידיים ולהתנחם בעובדה שעומד לך גם כשאני בוכה.
ולהתנחם בעובדה שלא תזיין אותי עד שלא אמצא נחמה בלשים ראש בחיקך ולמצוץ להרגעות.
לקבור את הפנים בפופיק שלך. ידך הכבדה על שיערי לוטפת. שניה תופפת על שעריים.
המוסיקה תתנגן ושנינו נעצום עיניים. ואולי אני עדיין אבכה.
אתה מלמד אותי שיש גשם אחר.
בעת שאתה קורץ בין אצבעותייך רטיבות מאגני.
ומספיג את דמעותיי בשק אשכייך.