עבר הרבה זמן מאז שהתבוננתי בעצמי באמת במראה.
אני יפה. המחשבה הזו נעצרת מול המראה ומתבוננת חזק יותר. מהזוית הזו והזוית הזו. אני מחייכת אליה ואני עדיין יפה.
אני עומדת מול עצמי ומתעכבת עוד רגע. ואני רואה את ההתרגשות הקטנה הזו את רטט הסורגים ואת הנשימה העמוקה הזו - הכל בסדר. את יפה, והעולם לא נופל מצירו.
את יפה, ולא ירביצו לך שוב בגלל זה.
את יפה, ולא בגלל זה אנסו אותך.
את יפה, ולא בגלל זה מעריכים אותך.
יש לי יופי צנוע, אני חושבת. אני לא האש הכי בוהקת.
אני רכה, ונוחה, מאפשרת וקלה..
אני רוצה פשוט להיות.
הסתכלתי לילדה שלי בפנים, אולי קל לי יותר לראות אותה אחרי מקלחת.
כשהשיער שלי מסורק והעור אדמדם וההגנות נמסו מן האדים.
אנחנו יכולות להתבונן אחת בשניה.
וללטף גומה ולחי גבה ובת צחוק ובכי.
אני אוהבת אותך, אני עוד נושאת כאב ופחד, ולפעמים אני חושבת שאני נאחזת בהם כל כך חזק כי אני לא יודעת איך לתת גם להם, לי להיות.
ובילינו ערב בלשוחח עירומים. ולא אמרת לי פעם אחת שאני יפה. והיה לי נעים. ונוח. וקל. לשבת איתך ככה. בלי בושה ומבלי לחשב זוויות. פשוט להיות. אני תוהה אם היינו מדברים ככה גם לו היינו לבושים.
שאלת אם יש לי פנס בעין, ואמרתי לך שזה בטח האיפור שנמרח כשבכיתי מהזין שלך בגרון. אבל אחר כך מול המראה הבנתי שזה קצת האיפור וזה הרבה עיגולים שחורים של תשישות. ולא אכפת לי, חי אלוהים אני עדיין הייתי לי יפה עד מאוד יפיפית.
ואולי דווקא בגלל שבפעם הראשונה שראית אותי הייתי בלי עיניים. בלי התו הדומיננטי בפניי. קוצר התשבוחות העולמי.
שיכולתי גם לא לנסות להיות יפה.
ואולי זה בכלל בגלל שלא התקלחת מאז יום שלישי, אז ברור שאני יפה כשושנה בשדה חמורים.
*וגם לראות את האצבעות שלך עושות אומנות ואז לא לגמור עליהן זו רשעות לשמה.
*ובעצם החמאת לי, על אצבעותיי
והשאלה ששכחתי לשאול כשאמרת.
