כשרע לי אני שותקת, גם כשעצוב.
גם כי אני שבלול
וגם כי כמעט תמיד אני לא בטוחה שיש לזה מקום
אני מקשיבה מעולה, גם למה שלא נאמר.
אני יודעת לשמוע היטב את מה שלא נאמר.
אבל לא מצפה באמת שמישהו ישמע את מה שאיני אומרת.
"זה ניתוח מדוייק, היית צריכה להיות פסיכולוגית" הוא לא הראשון שאומר לי.
ולמרות שאני יודעת את ההקלה שיש במילים, בלחלוק, בלדבר, בלתת לצד אחר להכנס לראש שלי ולהקשיב ולנתח ולתת לי מילים משלו. זה עדיין תמיד הפתעה מרגשת.
ההקלה המוחשית והיכולת לנשום.
ונעים לגלות שמספר האנשים שאיתם אני יכולה לחלוק גם את העצב שלי, גדל במעט.
לעיתים כשאני גוזרת על עצמי שתיקה ואז מגיע קש ששובר אותי.
אני מתקשרת אליה, ואנחנו שותקות ביחד. והיא נותנת לי לבכות בלי לומר מילה.
ורק ההיי הראשון של הקול שלה גורם לי לבכות חזק יותר. והיא כבר יודעת. זה לא מבהיל אותה. אחרי שהבכי יתחיל להרגע אשאל לשלומה, ונדבר על סתם. ואחרי שנצחק מעט נדבר גם על הבכי.
הייתי רוצה ללמוד לשתוק פחות זמן, לדבר יותר בקלות את העצב והקושי. להיות בטוחה שיש לזה מקום. שיש לי מקום.
