סוכות זה תמיד החג שאני מסדרת בו, לא פסח. סוכות תמיד גורם לי להוציא את המערומים של הבלגן ממחילות המסתור ולסדר. שנה שעברה לא היה לי חג לסדר בו, העברנו את כל החגים בבית החולים, אבי היה במצב אנוש.
זה לקח שנה בערך אבל איכשהו עכשיו אפשר סופסוף לשחרר את הטיפול התמידי בו.
הוא לא היה אבא קל, אפשר לומר שהוא היה אפילו אבא רע. כזה שעשה לכולנו יותר נזק, כזה שמזמן הפסיק להיות אבא. ולמרות שהיו לא מעט רגעים ארוכים שבהם ביקשתי את מותו, שישחרר את כולנו ואותו.
אני עדיין בוכה מאהבה, אני עוברת על ערמות הניירת שלו שהצטברו אצלי, ממיינת כדי להחזיר לו את מה שחשוב. קוראת את מה שכתב באחד האשפוזים שלו, מוצאת את היומן שלו בו בכל יום כתוב מה היה, מוצאת רישומים קטנים של אהבה, זה אולי לא נראה ככה, אך תאריך, מיקום, מי מילדיו ומצב רוחו של הילד המדובר. בלי הרבה מלל, למרות שאבי איש של מילים כזה שאוהב להכביר בהן.
אני חושבת על זה שכבר מזמן הייתי אמורה שלא לאהוב אותו.
איכשהו, למרות הכל, זו אהבה שעדיין נמצאת שם עמוק מאוד, לא קלה להתגלות.
ואני יודעת שלכשימות אהיה עצובה שאיננו עוד.
השיר הזה, ממלא לי את האוזניים כשאני יורדת בתחנה, והרוח ממלאת את הריאות ולוטפת אותי, אני עוצמת עיניים ונותנת לפריטה על הלב להשקיט אותי, לשלות אהבה מבאר חשוכה, זכרונות לבית אבא.
"שם אתהלך בלי בית--
--כלום לא יאבד ממני"
