זה מה שעובר עלינו שעושה אותנו מי שאנחנו, חלק נכבד מזה, ולכן לעולם לא אאחל שאני ואתה נפגש לפני ש.. כי לפני ש.. היינו אנשים אחרים וודאי.
אני מוצאת את עצמי אומרת את זה בגרסה כזו או אחרת ובהתאמות שוב ושוב לעוד אנשים
ופתאום חשבתי על ילדים, אמי מצטערת שלא נחסך מאיתנו אב קשה.
אני יודעת לזהות היום את היכולת שלא להניד עפעף אל מול שגעונם של אנשים, וזעמם.
אני יודעת היום להשמיע את הקול שלי מבלי לצעוק.
אני יודעת היום מי אני, ומה הערך של מי שאני ושאני לא מוכנה למכור אותו תמורת נזיד זהב.
ואני יודעת שרבים מהשיעורים הללו הם כי זה האבא שיש לי.
אני הולכת הביתה וקריר והנגנים בחליפות הרשמיות שלהם יושבים בחוץ על הברזלים כמו היו נערים פוחזים של לפני התבגרות ולא לפני הופעה. ואני מוצאת עצמי שרה שיר שלמדתי בנעורי והיום אני רק מתחילה להבין
"כי נפשי עוד דרור שואפת לא מכרתיה לעגל פז"
אני חושבת על זה שהורים ובכלל משפחה הם המגרש שבו ילדים לומדים, לומדים איך להגיב לעולם, ומה התגובה לכל פעולה. אנחנו לומדים שכר ועונש, צחוק ובכי, מניפולציות ואמפתיה, שקרים ואמת, חמלה ורוגז. הכל. ואיך שמגיבים אלינו ומה שמצליח לנו ומה שזה גורם לנו להרגיש, כך ואחרת ושוב, זה הכל נחווה שם. אם ההבנה הזו אתה מסוגל כבוגר אולי לאפשר לילדים את המנעד הזה, וגם. לילדים הבוגרים שכולנו.
הרבה ילדים סביבי, ומישהו פעם העיר שאחת הסיבות שהם נמשכים אלי היא כי אני נראית כמו בובה.
ולפעמים אני באמת רק צעצוע, ולפעמים אני ילדה שמשחקת בעצמי
