כמיהת הגפרור

נגיעות רכות ועדינות מתחת לשמלתי על ירכיי ובמעלהן אל ישבן חצוף וחשוף. לכל מקום אצבעות רוח כפור מרפרפות

בכל צעד, מנצלות הזדמנות לחטוף עוד פיסת עור גלויה ולדגדג בלשון מחוצפת דגדגן נחבא.

A windy day for the perfect underdressed me

עד שאגיע הביתה, הדגדגן שלי יהיה בולט ומבקש וירכיי קפואות למגע.
אשאר בבגדיי העבודה, שמלה קצרה מעט מידי ונעלי עקב, פרושה ומפושקת על המיטה, אסיט את תחתוני הצידה ואתה תבהה ותבקש רשות לפשוט אותן מעליי. כך שתוכל לצוף בין רגליי.

אצבעותייך מרפרפות על ירכיי, על ישבני, על שפתיי, נוגעות לא נוגעות. כמו היית הרוח בכבודך. לאט, כל כך לאט.. לאט כפי שאני מענה אותך. לאט תעבור שוב ושוב כמו צייר אמפרסיוניסטי. על כל פיסת עור חשובה. באצבעות. בהבל נשימה. בקצה לשון ואז עם כולה.

תחמם אותי במסירות שוקדת. זה כל עולמך. זה עולמנו. ושנינו צפים בו, אני עם הפנים לשמיים ואתה עם הפנים אל האלוהים שלך.

תעבוד אותי כלבה.
כן ככה. כמו הרוח. לאט בסבלנות כמו אין עוד דבר בעולם מלבד.

אלה החיים שלך.
ובתוכם כמה רגעי חסד
מזוככים.