אני חושבת לא מעט על המושג סגידה.
כשאתה מבקש לסגוד לי, אני לא בטוחה שאני יודעת למה אתה מתכוון פרקטית.
מעשים, מילים, לשון חמה.
אני יודעת שכשתסגוד לי באמת ובתמים, תקנא באנשים שעובדים עימי על שיוצא להם לבלות איתי שעות יקרות שאתה לא זוכה להן. שנהנים מהצחוק והשכל החד שלי, מטוב הלב, החיוכים והעיניים שלי.
כשרק אתה יודע, כמה אפלה מסתתרת מאחורי הפנים התמימות והמתוקות שלי.
אני חושבת שסגידה מתחילה מהערכה אמיתית ורצון לעשות טוב ולשמח.
זו התחלה טובה, שתחשוב כל יום איך להעלות חיוך על פניי, איך לשמח, לדאוג שאהיה מרוצה ושמחה בך. שאתה שלי. שתזכה למטר גשם, יבול מוצלח, מוזה למנגינה שבראש, או פרס.
אני אלה טובת לבב, אבל גם אלות טובות ומתוקות טורפות בשיניים חדות ומבהיקות.
אהבה ושנאה, הקו בין אלים ומפלצות, בין אור לאפלה.
אני לא קדושה ולא מפלצת. יש בי חיה רעבה ופראית ואישה עם סדקים ואופטימיות זהירה.
אני מקווה שתצליח לגרום לי להרגיש שזה טרוויאלי.
סגידה היא אולי כביש חד סטרי, אבל הערכה לא ודאגה לא.
ורצון כנה בטובתך ומחשבה על למה אתה באמת זקוק כדי להיות, להרגיש, מאושר.
כמו שאמרתי, אני אלה טובת לבב ורעבה.
