לפני 5 שנים. 8 ביולי 2019 בשעה 19:59
הכל מרגיש לי עקום היום, ואני מוצפת עוד מאתמול בלילה.
לפעמים נדמה לי שכבר התרגלתי לזה, לזה שה בא ותופס אותי בהפתעה משום מקום.
הצער הגדוש הזה, אני מוצפת מעל גדותיי ולא יכולה שלא לבכות את התלישות הזו והחוסר.
כמו צמח שמנסה לגדל שורשיי אויר או מים, כדי לנשום. כדי לאחוז.
כמו צמח תלוש בלי אבא.
אני כבר רואה את הפניה לרחוב שלי ותכף ממש תכף אגיע הביתה כשהרדיו מחליט לנגן את השיר הזה של יהודה פוליקר.
זה שהיינו רוקדים איתו בכל רחבי הבית ועולים יחד על השולחן בסלון וקופצים לספה ובחזרה ורוקעים ברגליים ונותנים בכפיים. ואתה חסר לי. והאבל הזה אני מרגישה כל כך לבד בו ואין לי איך לחלוק אותו. אני לא יודעת איך לדבר אותו רק לבכות.
זה שיר כזה שמח והזכרון אחד מהטובים ביותר שלנו
מתישהו הוא יעורר בי שוב שמחה אבל לא היום.
