לפני 16 שנים. 28 באוגוסט 2008 בשעה 10:19
גם בתום תקופה אין מבטי חרטה
אחרי שלקחנו אוויר ונחנו
אחרי שהבנו כי היה ונשלם,
זו היתה תקופה קצרה, אך מאתגרת,
המון סיפוקים וריגושים קצרים שמילאו חלל גדול.
ובכל זאת מעולם לא היה מירמור אלא רק תקווה, לא מרגיש כמו סוף אלא התחלה.
אופטימיות קוסמית נצחית שטבועה ב DNA שלי כנראה.
כיום ממרום שנותי אני מאמין שיש לי פרספקטיבה אחרת לחיים.
סוף והתחלה מתבלבלים לי לפעמים אני לא רואה אותם בנפרד,
אני רואה את מארג החיים, ובו כל סוף וכל התחלה הם חלק מאותה תמונה.
אין ספק כי אני שלם יותר , שלו יותר ואולי גם מאושר
