אם אתם מרגישים לבד בתקופה הזו,
תחשבו על המשפט הנהדר של דני סנדרסון "אתה לא לבד, אחרים לבד איתך".
כשהייתי בצבא תמיד חשבתי לעצמי כמה זה בודד להיות חייל – אלה לא היו הפעמים עם האחים הלוחמים במבצעים, אם כי בשמירות או במארבים הליליים כן היינו יותר לבד מיחד.
אלה היו דווקא הפעמים שבין לבין, כשיצאתי מהבסיס או חזרתי אליו, תמיד כמו חיילים אחרים נדדנו ממקום למקום באוטובוסים, כל אחד ביתו במקום אחר ורוב הזמן הסתובבנו לבד.
ברגעי-מלחמה הדורשים אחדות ושיתוף-פעולה, שם הבדידות הכי מורגשת, אנשים נאלצים להתמודד עם מה שבראש ובלב לבד.
בעיקר אנשים קינקיים, שונים, ברור שגם החברים הכי טובים שלנו, אלה שיודעים, לא תמיד מבינים מה זה אומר לגלות את החשק שאחרים לא בשלים עדיין לגלות, להקדים את כולם בחיבור ליצרים שאצל אחרים עדיין מוסתרים באפילה.
מה גם שהלחימה הזו נפלה על תקופת-מעבר, כבדיוק כמו כל בעלי-החיים אנו מתחדשים ומחליפים מערכות-יחסים, מחפשים את הדבר הסקסי הבא.
מה שצריך לזכור זה שגם כשהסביבה נראית מסוגרת בעצמה, כולם מחפשים לשבור את הקרח, רק צריך להפעיל את החום הנכון.
כשחשים בדידות מתחילים לעלות זכרונות של כל הנשים (או הגברים) שעברתם, געגועים לזמנים שלא מרגישים בהם לבד, אבל חשוב לא להיתקע בעבר כי זה מפריע להתקדם ולהתחדש ואם יש משהו שמלחמות קודמות לימדו אותנו זה שאנחנו כמו העוף החול, נקום מהאפר ונמשיך להגשים חלומות ופנטזיות (מלאים בתשוקה לחיים ככל האפשר)
אז אולי עכשיו המאבק ממסך את האופק, אבל כולנו פה ולא חייבים להביא רק ביד לבד וברצינות מי שרוצה לדבר כולנו באותה סירה, כולנו לבד ביחד ברמה זו או אחרת וזה שמתים לבד, לא אומר שצריך גם לחיות לבד.
היופי באורח-חיים פטישיסטי או קינקי הוא שאתם לא שונים בהרבה מאחרים, כי כולם פה שונים מאחרים, כולם פה משחקים בחשיכה ביחד, גם אם לא רואים אחת את השני.
ואחרי הכל, מה זה שווה כל הדברים שעושים לנו את זה אם אנחנו לא חולקים אותם עם אחרים? אי-אפשר ללכת להזדיין לבד :)
בשביל זה אנחנו כאן
