לפני 4 חודשים. 4 בדצמבר 2023 בשעה 18:51
הערבנית הלבנה
הערבנית הלבנה הייתה כלואה בכלוב הכסף ושרשרת דקה מזהב-לבן כבלה את רגלה לאחד הסורגים;
סגורה הייתה, מביטה חסרת-אונים אל העולם החיצון שפעם כאפרוחית ענוגה בפלומה-לבנה פחדה ממנו, כי ידעה שהיא שונה והיום חפצה-נפשה רק לשוב אליו.
היא דאגה לזכור היטב את פני שוביה, שיננה את תוויהם לפרטים, בעת הציגו אותה לראווה לגברים רבים אחרים.
הם אהבו להתעמר בה, לדקור אותה עם מקלות דקים ומחודדים מבעד לסורגים ולהשליך עליה אבנים קטנות לצורך השעשוע שלהם.
הם לא דאגו אף-פעם לנקות את הכלוב והתחתית שלו הייתה מלוכלכת מצואתה, היה נראה שהם ניזונים מהסבל שלה והיא אפילו לא הייתה בטוחה שהם יצורים-אנושיים.
בלילה היו קורים דברים מוזרים במחנה שלהם – הם נדדו ממקום למקום וחטפו וכולאו נערות כדי למכור אותן לכל המרבה במחיר.
עם רדת-הערב כשהיו בודקים את "הסחורה", זעקות-הכאב של הבנות היו איומות ומזעזעות מכל מה ששמעה בחייה והיה נראה שאלה לא אנשים, אלא מפלצות או שדים שמחללים את הבתולות התמימות וזה לא היה כך רק בגלל האכזריות.
כשהיו מחזירים אותן לכלוב, לא שונה בהרבה מהכלוב שלה רק גדול יותר ועל גלגלים ומזוהם באותה מידה, הן דיממו בעיקר מאיברי-מינן, כי אסור היה להשאיר עליהן סימנים, זה מוריד את הערך בשוק; רק בפעמים הנדירות שאחד המענים המרושעים נסחף והיא ראתה סימן על השדיים החשופים או הישבן, הפצע היה נראה מוזר, כאילו נגרם ממעגל שיניים חדות ולשון חומצתית באמצע, בדרך-כלל על הפטמה הוורודה הקטנה, פצע שיהפוך בוודאי לצלקת.
הן לא ידעו זאת, אך הן כולן היו אחיותיה גם כשהתחלפו בחדשות, כולן חלקו איתה את אותו הגורל המייסר.
בלילות הייתה נוהגת לקרוא בכל גרונה לאלים שיצילו אותן, את כולן, אישונה המתהפך בארובת-העין כדרכם של עורבים וקולה הצורמני היה חזק, אך האלים לא שמעו דבר, או שהם בחרו להתעלם.
באופן מעניין קולה היה מרגיע קצת את הבנות בכלוביהן ועוזר להן לישון; אך קריאתה נעמה לעוד מישהו במופע-האימים הזה, מפקד המחנה; הוא כנראה ניזון מהייאוש שלה, כי אהב להכניס אותה בלילה אחרי שפרק את זרעו באחת הנערות או יותר, לאוהלו, ליד מיטתו ונרדם לקול קריאותיה העגומות.
הלילות לידו היו מסויטים, הוא ישן דומם כמו אבן כאילו היה איזה פסל של גרגוייל ונשימותיו אם נשם בכלל, לא נראו בגופו כלל. השקט המוחלט ללא כל צליל שהקיף את גופתו הישנה זירה בה אימה, זה לא היה נורמאלי, זה לא בא מעולם החיים.
ראמונד הוויקינג עמד על גדות הנהר רחב-הידיים, אדים עולים ממימיו לאורו הבוהק של הסהר המלא, או בשפתו לונה – אמא ירח.
באור החיוור היה ברור שהיום נגע בו - אבא שמש או בשפתו סולאר, שיזף את עורו במהלך מסעותיו הרבים וכיבושיו האדירים.
מאחורי גבו שקק היער חיים – יללות, קריאות ורחשים של כל עולם החי שהתעורר כשהשמש ירד; ראמונד לא חשש, הוא היה טורף-על, צייד שבציידים ולוחם שאין שני לו.
אבל הפעם הבחין בחושיו החדים במשהו שונה, צליל שבלט בכל ההמולה, הוא שמע את קריאת הערבנית והבין שהקריאה הזו נועדה לו.
הוא הסתובב אל סבח העצים, הרים את קרנו ותקע בה בחוזקה להודיע לתושבי-היער שהוא בא ושלא כדאי לאף-אחד לעמוד בדרכו. הקריאה הדהדה בין הגזעים והענפים, מכה כמו גל ובאחת היער דמם ורק היצורים שהיו קטנים מדי כדי לחשוש ממנו כמו הצרצרים, המשיכו בענייניהם באדישות.
בזכות השקט, הקריאות המרוחקות נשמעו עתה ברורות בהרבה והוא פסע אל בין חופת-העצים, יחף כתמיד, מרגיש ברגליו את הדרך בה הילך ללא כיסוי; אם לא היה חמוש בחרבו החדה שנראה שדם-אויביו רק השחיז אותה יותר, היער היה מקבל אותו לחיקו בברכה כי הפרא הגולמי היה חלק ממנו.
אבל ראמונד הוא לוחם, הוא לא מתעניין בזוטות של ליצור חברים מלבד אחיו לנשק, רק שהקרב הזה הפעם הוא שלו בלבד.
כשהגיע לקרחת-היער הקריאות פסקו – הערבנית נחלשה והתעייפה.
הוא עמד שם, הירח כבר ירד כמעט לגמרי והשמיים התקדרו, ערפל -סמיך כיסה הכול והסתיר את הכוכבים; הוא ידע מהו הכיוון הכללי ממנו נשמעו הקריאות, אך אם יחזור שוב למעבי-היער האפל הוא עלול לאבד את חוש-הכיוון במהרה ולטעות בדרכו; הלוחמים קוראים ליער הזה "המעוז האחרון" כי מי שמאבד בו את דרכו מעולם לא חוזר משם.
בדיוק כשחכך-בדעתו לנסות לחנות ואולי להמשיך למחרת, בידיעה שאולי לא ישמע יותר את הקריאות והיער צפוף כל-כך שהוא חשוך גם ביום, שמע לא רחוק ממנו רחש והבחין במשהו זז בזווית עינו.
כשפנה לכיוון בחרב שלופה, הבחין בשיער ארוך מתנופף, שחור-כפחם שנראה כמו שיערה של אישה, נכנס ונעלם בין העצים.
ראמונד הזדרז ללכת אחריו והופתע לגלות שגם בחשיכה הוא מבחין בבחורה, כאילו יש סביבה הילה חיוורת או צל שהיא מטילה שאי-אפשר לפספס, הוא לא בדיוק ידע להסביר לעצמו מה שראה ומיד היא נעלמה שוב והוא הזדרז אחריה.
כשראה אותה בשלישית קרא לה לעצור, אך היא הסתובבה לעברו לשנייה, חייכה חיוך מקסים וברחה שוב.
הוא לא הספיק לקלוט הרבה מפניה, רק עורה הבהיר במיוחד, עיניה הגדולות שחורות-אפורות, וחיוכה שהילך עליו קסם.
הוא החל רודף אחריה מהר יותר, מופתע לגלות שהיא לא מותירה כלל תביעות-רגליים על האדמה כאילו היא לא הולכת אלא מרחפת מעליה, יותר נכון דואה.
כך זה נמשך זמן-מה עד שהגיעו למה שנראה כקצה היער, הוא הרים את ידו כדי לעצור אותה, אך למראה עיניו היא פשוט נעלמה ומאחוריה נגלה מחנה האוהלים במרחק-מה מהעצים האחרונים בשורה.
הוא התקרב והביט על המחנה מסבך-היער ואז הצמיד את אוזנו לקרקע להאזין ולספור כמה שומרים ערים מסתובבים בין האוהלים; לא הרבה, זה יהיה קל.
היא שמעה מחוץ לאוהל קריאות בודדות נבלעות כאילו משהו טורף אותן; על בד האוהל הבחינה בצללית מהירה וגדולת-ממדים, זאב אדיר או משהו שחיסל את השומרים לאור המדורות, דם התיז על היריעה. אז נכנס לאוהל גבר גבוה וחסון, זקנו האדמדם קלוע בצמא, בגדיו קרועים ויחד עם פניו היו מוכתמים בדם, גם החרב בידו נטפה טיפות אדומות שנצצו באור האש מחוץ לפתח מאחוריו.
למרות שנכנס חרש, מפקד-המחנה התרומם ישר ממיטתו כאילו היה מכונה-אוטומטית.
לפני שמישהו הספיק למצמץ החרב של ראמונד כבר הייתה תקועה בליבו ומבע פליאה הכה בפניו של המפקד, אך הוא לא נפל.
המבט התמהה התחלף בחיוך זדוני והמפקד שלף את החרב מחזהו והטיל אותה לצד כאילו הייתה קיסם, החור בגופו נסגר בן-רגע.
הוא פרס את שתי ידיו לצידי גופו וציפורניו החדות והמטונפות נראו באור החלש ובמהירות-הבזק הוא זינק על ראמונד והפילו לקרקע.
השניים התגלגלו באפר וכל אחד ניסה להכניע את יריבו.
כשלא עלה בידו של המפקד לרתק את ראמונד לאדמה הוא צעק וקרא לחייליו ותוך רגעים ספורים ראמונד נעלם בתוך ערימה מבולגנת של לוחמים והערבנית התחילה לרוץ הלוך ושוב בכלובה מקרקרת בעצבנות.
פתאום נשמעה מתוך הערימה שאגה עצומה, לא אנושית בבירור ולאט-לאט גפיים של הלוחמים וחתיכות איברים הועפו לכל עבר לתדהמתה של הערבנית.
גופות קרועות וחסרות-חיים נזרקו אל דפנות האוהל ובעוד נחיל הלוחמים הלך והתדלדל, האוהל הלך והתמוטט ולבסוף כל האוהל וגם כלובה של הערבנית התהפכו על האדמה.
כעת היא כבר לא ראתה את הקרב, אבל לא עבר זמן-רב עד ששמעה את הלוחמים נסוגים וראתה כמה מהם בורחים בעור-שיניהם מעל לכלובה.
כשנדמו קולות-הלחימה הערבנית ראתה את ראמונד פוסע לעברה, הוא הרים את כלובה בידו המגואלת בדם ועקר את הדלת כאילו הייתה עשויה מנייר, היא הבחינה כמה עורו מחוספס מלחימה ועבודת-כפיים והוא ניתק את שרשרת המתכת שלרגלה כמו כלום, מותיר רק את החולייה האחרונה שסגרה את רגלה כמן צמיד.
הערבנית מיד התעופפה והוא התחקה אחריה עד שנחתה על תקרת הכלוב של הנערות אשר קולותיהן החלושים מעייפות בקושי נשמעו כשקראו לעזרה.
ראמונד הנהן לכיוון הערבנית ואז לכיוון הנערות שעזרו את כוחותיהן לקום ולעמוד בעזרת הסורגים ובמכת חרב ניפץ את מנעול-הכלוב ופתח את הדלת לרווחה.
רק אז הערבנית עפה משם ובעוד ראמונד נושא מבטו לשמיים אחריה, הנערות יצאו לאיטן.
כשנעלמה בין העננים השיב מבטו אליהן והושיט להן יד לעזרה; שלוש מהן, בוגרות יותר נתמכו בכתפיו והן שלוש היפייפות שנשארו עמו גם לאחר שעזר לכולן להגיע למקום מבטחים שם יוכלו למצוא בית.
במשך שנה היא איתרה את שוביה ששרדו והצליחו להימלט, בניהם סגנו של המפקד ודאגה לנקר לכולם את העיניים, עיוורה אותם לתמיד; רק כשסיימה את נקמתה מצאה מישהו שיסיר את חולית-המתכת האחרונה מרגלה כדי שתוכל לחזור ולהשתנות.
לילה אחד היא נעמדה על עדן החלון של ראמונד, מביטה בגיבור שוכב במיטה בין שלוש הבנות שהציל, עתה קצת יותר מבוגרות ונראה שהשנה שעברה רק החמיאה ליופיין.
היא קראה קריאה אחת ותיפפה קלות בכנפיה והוא מיד פקח את עיניו. היא נכנסה לחדר, משנה את צורתה באורך-פלא ונעמדה ממולו עירומה ובשלה – שיערה שחור כפחם, עיניה שחורות-אפורות, עורה בהיר כמעט לבן ואותו החיוך ששבה את ליבו במעבה-היער.
הוא כמעט הסתער לעברה ולמרות שליבה קפץ בחזה בחשש היא לא נרתעה, היא רצתה להתמסר לפרא הזה. הוא אסף את גופה הדק בידיו החזקות, מרים את פלג גופה העליון על כתפו הרחבה, יד אחת בישבנה החטוב והשנייה בין רגליה, עוטף בזרוע מוצקה את מפשעתה, עורה העדין ממש נימוח באצבעותיו המיומנות.
היא לא יכלה לעמוד בזה יותר והוא חש על ידו בלחות המצטברת בין רגליה, לראשונה מזה זמן רב הוא חייך לעצמו.
הוא זרק אותה בין שלוש הבחורות שאפילו לא טרחו לפקוח-עיניים, אחת הסתובבה תוך כדי שינה לצד החיצוני של המיטה והשתיים מימין פשוט התחבקו להן זו עם זו ישנוניות. הוא עלה עליה והיא ישר כרכה את ידיה במגע ענוג מאין כמותו סביב עורפו והם התנשקו בלהט.
תוך כדי שהם התנו-אהבים היא גילתה לראשונה את טבעו האמיתי כשהבחינה בזיק-חייתי שעלה בעיניו, לרגע הן נראו כמו עיניו של זאב.
