צריכה, כל כך צריכה,
ככה זה התחיל.
רגע אחרי הכל נפרס על המיטה "מה שאת רוצה תשאירי, השאר תחזירי למגירה"
שוט, ספאנקר, גאג בצורת כדור יפה ועדין אבל בלתי ניתן לשבירה, בדיוק כמוהה.
ההתחלה תמיד עדינה ומתחילה עם היד, אחד ועוד אחד ועוד אחד,
היא לא זזה, לא מדברת, אני מגביר את הקצב והיד שלי עם הרצונות שלה, ישבן ימין חוטף וחוטף וחוטף,
מאדים לרגע אך נרגע, כמה שניות של שקט, שוב הכל בעוצמה, שוב הכל יותר חזק
היא עדיין לא זזה אבל הדמעות, אוי הדמעות, היא נוזלת ונוזלת. אני נצמד, הרגליים שלי קרובים לרחם שלה, אני מחבק ביד אחד, מצמיד יותר, ומצליף יותר חזק, היד מאיימת לקרוע את ישבן ימין ואני עובר לישבן שמאל.
החיוך העדין שלה מזכיר לי, יש כאן גאג נפלא לפה, כדאי שיהיה לעזר, אני קושר ומגלה שהקטנטונת שלי ממש קטנה, אני פותח וסוגר שוב, יותר הדוק, ה ר ב ה יותר הדוק.
אני מניח יד גדולה על אמצע הגב, היא מבינה ומנמיכה את כל כולה, אני מרים את הישבן, מניח יד גדולה ובוערת על התחתון הקטנטן והמתוק, התחתון כאילו יצא ממכונת הכביסה ללא סחיטה, רטוב ולצערי לא טעמתי אך אני מניח שהוא מתקתק במיוחד.
יצא לי לחוות הרבה הרבה ישבנים, הישבן שלה מזן אחר, צמוד וחטוב של ילדונת בת 21, מריח נהדר, החור בולט יפה, עגול, מין טיזר שמזמין אותך להרגיש אותו עם כל כלי אפשרי.........
היד הגדולה שלי על התחתון הרטוב, היד השניה מונחתת בעוצמה על הישבנים, ממשיכה וממשיכה
הדמעות זולגות ואני יודע, היא משתחררת, זה מה שהגוף שלה היה צריך, אני מחבק ולא משחרר, מניח את היד על העיניים אף ופה, מנקה את כל כולה וחוזר לנקודת המוצא.
היא כל כך יפה ואפילו לא מודעת לכך,
אני שולח כרית גדולה מול המראה, היא מסתובבת, "עכשיו תביטי בעצמך", היא זקופה כאיילה שלוחה, והידיים לא עוצרות, הישבן ננגס בעוצמה, ננגס שוב ושוב, אני מסמן את העיגול שבו אתמקד ובזכותו אשאיר בגופה זיכרון, זיכרון מתוק עם דמעות ורוק וישבן כאוב. העיגול מושלם, עליו נוחת ספאנקר עצבני שמתחיל חזק מאוד ורק מגביר את הקצב לעוצמה לא הגיונית לכל הדעות, היא עדיין עם ידיים ישרות, בטוחות, מביטה בעצמה ובגופה, ספק מחייכת ספק רעבה לעוד......
השאר לא ייכתב אלא יישאר בזיכרון, הזיכרון שלי ושלה בלבד.........
