באופן קבוע וחד פעמי

לכתוב לכתוב לכתוב לכתוב.. לכתוב לכתוב לכתוב לכתוב... לכתוב לכתוב לכתוב..
כבר שבוע שאני רוצה לכתוב והמילים בורחות לי מבין האצבעות, מחליקות מהמקלדת, בורחות כל פעם שאיזה נייר מתקרב לי ליד..
מה הדחף הזה לעזעזל אני שואלת את עצמי ואין לי תשובה ברורה.. יש לי מן פחד כזה שפתאום יגמרו לי המילים, הדימויים הפנטזיות החשקים, שיאבד הטירוף, שאשכח חוויות אם לא אחרוט אותן באיזהשהוא מקום.

כשהייתי בתיכון הייתי מרגיעה את עצמי בכתיבה על כל מקום אפשרי, דפים, ניירות טואלט, עם גיר על הלוח, עם טיפקס על השולחן .. וכדי שאף אחד לא ידע מה כתבתי.. אחרי שהכתיבה הרגיעה אותי מעט הייתי עוברת עם העט על הכתוב, הופכת כל אות לצורה או פרח, עד שאי אפשר היה לנחש מה נכתב, הכתיבה לכשעצמה הייתה מרגיעה אותי.. פעמים אחרות כשהייתי מרגישה כאב פנימי חזק כזה, היה לי צורך בלתי מוסבר להגביר את הכאב הפיזי כדי שיעלה על זה הפנימי..לפעמים הייתי חורטת על היד עם עט.. או סתם עם ענף מחודד של עץ.. כותבת חזק כל כך עד שלפעמים נדמה היה לי שהכיתוב ישאר שם לנצח כמו קעקוע.. כזה שתמיד יזכיר את שהיה.

לפני הרבה שנים מצאתי את המחברות שלי.. 7 במספר.
מחברות מלאות מילים כתובות, שירים, הרהורי מחשבות, המון כחול על דפים לבנים עם שורות, מחברות חומות של פעם, של 10 שורות, 14, ואפילו מחברת אחת של חשבון.
זוכרת את המילים המשתנות, זוכרת כמה שירים חזקים כאלו של ילדה בעולם של גדולים, המון בגרות, המון תמימות, המון כאב מהול בשמחת חיים של נערה מתבגרת.. הדפים הרבים המקומטים עם המילים המרוחות בדיו כחול מהדמעות ששטפו אותי בזמן הכתיבה..
זוכרת שכשמצאתי את כל המחברות עטופות יחד הרגשתי כמו מישהי שמצאה מטמון יקר.. וכמה שמחתי לגלות פיסות חיים נשכחות בין המילים.. ואיזה חיוך עלה בי כשידעתי לזהות מבין הדפים את אלו שנרטבו בדמעות מלוחות של עצב וכאב ואת אלו הבודדים אותם הרטבתי במי ברז רגילים כדי לשוות להם מראה קודר יותר.. אלו היו מחברות שאיש לא קרא מעולם. יומן אמיתי.

לפני יותר מעשור, כשהעברתי את כל הארגזים באחד ממעברי הדירה חיפשתי אותן שוב.. נזכרתי בחוויה שנורא רציתי לאמת עם הכתוב.. אחרי הרבה זמן של חיפושים כשהארגז לא נמצא, שאלתי את האקס שהיה עסוק גם הוא באריזות, אם יש לו מושג איפה הארגז ההוא עם כל הדפים והמחברות.. הוא אמר שהוא חושב שהוא זרק אותו כי זה היה נראה לו סתם כמו אוסף מיותר של מחברות ישנות.
זוכרת איך רצתי כמו מטורפת למטה לחפש בין ערימות הזבל.. נזכרת שהיו ביניהם גם כמה תמונות ישנות.. כמה שנאתי להצטלם בזמנו.. כמעט ואין לי תמונות מאותה תקופה. זוכרת איך הפכתי, הוצאתי, פירקתי, חפרתי וכלום.. המחברות נעלמו בתוך הררי הזבל.. מאוחר יותר הבנתי שהוא זרק אותם כמה ימים לפני, אבל כשהבין כמה הארגז היה חשוב לי שיקר טיפה כדי להשאיר בי מעט תקווה.

שבועות ארוכים של אבל עברו עלי אז.. כמו נלקחה ממני פיסת חיים ארוכה.. ביניהם גם העצב על כך שעברה עלי תקופה ארוכה עם אדם כל כך קרוב ועם זאת מספיק רחוק כדי שלא ידע על קיומן.

כשאנשים נשאלים בזמן מלחמה/שריפה/רעידת אדמה מה היו לוקחים איתם אם היו יודעים שהם חייבים לפנות את הבית תוך כמה דקות.. כמעט כולם מזכירים תמונות ומכתבים.. אין ספק כי בסופו של דבר אלו הם המזכרות החזקות שלנו.. רגעי האושר והכאב.
מאז יש לי ארגז חדש ואוסף מכתבים/ מילים/שירים/מזכרות שלא יבייש ארכיון של מושבה.. אספתי אותם בזכות.. בזכות החיים המרתקים שלי, בזכות החברים האהובים שלי, בזכות האינטיליגנט המדהים שחלק גדול מהם שייך גם לו, ובזכות אותה אבידה ישנה שהבהירה לי באופן המוחלט ביותר כי אין דבר (אנשים הם לא דבר..) שאני נקשרת אליו כמו אל המילה הכתובה.

"מילים מילים ואת משמעותן.. יבוא לו גל ישטוף אותם" (אריאל זילבר)