מתישהו צריך להתחיל את החיים הרציניים. להתישב, בית, משפחה, ילדים. הדבר שהכי מפחיד אותי הוא הרגע שבו אני אבין שיש דברים שאני כבר לא יעשה. שיש פנטזיות שאני כבר לא אגשים ודברים שכבר לא ריאלי שיקרו.
ומה אז? אני אהיה בן 45 ועדיין ממשיך להביא ביד מול האינטרנט, מפנטז על אותם דברים שפינטזתי מגיל 20 ולא יקרו לעולם?
החלטתי ללכת עד הסוף. עדיף לי לעשות דברים, גם עם זה נראה לי אקסטרימי. ועכשיו, ואיתה, זו ההזדמנות לעשות את זה.
סיפרתי לה את זה לפני כמה זמן והיא לגמרי הסכימה. היא החליטה שזה גם מה שהיא רוצה בשבילי, ושזה בדיוק מה שאנחנו הולכים לעשות.
טוב שיש בלוג. אני הולך לרשום פה כל מה שאני יכול כדי שאני לא אשכח.
יום אחד, בתקווה, אני אוציא את כל הדברים מהסיסטם שלי. כמו שהיא אמרה: "אני רוצה שכשתתישב זה יהיה כי כבר נמאס לך והשתעממת מכל זה, ולא כי התפשרת" היא מכירה אותי טוב.
לפני 12 שנים. 30 במאי 2012 בשעה 7:25