אני, והחיים המעניינים שלי

קמתי בערך ב-10 בבוקר להודעת סמס באייפון: “אני ערה, כדאי מאד שאתה עובד על המטלות שלך” (תרגום מאנגלית יוצא עקום לפעמים). “בדיוק קמתי, מיסטרס” עניתי. “אז קדימה, הייתי מתחילה אם הייתי במקומך”. בדיוק פתחתי עיניים, והייתי חרמן רצח, בייחוד עם הודעה כזאת דבר ראשון על הבוקר. “אני עדיין במיטה, חרמן.. אפשר לקום ולהביא ביד קצת” ביקשתי, והיא הסכימה.

הלכתי לשירותים והכנתי נרגילה והלכתי לסלון להביא ביד קצת. נזכרתי פתאום ששוחחנו בפייסטיים אתמול כשהייתי שיכור ומביך ושאלתי אותה על זה. הבעתי פליאה שהיא עדיין פה. אבל היא רק אמרה שהייתי חמוד ולא כזה מביך ושהייתי מצחיק. זה טוב.. בגלל שהייתי עדיין חרמן והיה מוקדם מדי לאלכוהול שאלתי מה דעתה על קפה או משקה אנרגיה. היא אמרה לי לשתות קפה. כשהבאתי אותו שאלתי אותה “אז את הולכת להרוס אותי עכשיו? עם קפה במקום אלכוהול?”. “לא, אני אתן לך לנוח טיפה” היא ענתה. “לא, בבקשה אל… אני רוצה להישבר”. “או, אוקיי. בסדר מבחינתי!”

עברתי על כל מה שאני אמור לעשות היום. “את קולטת שעם הדברים שעושים בבוקר, 2 המטלות שיש לי, 2 המייל שאני אמור לרוץ… את הולכת לקחת לי את רוב היום?” אמרתי לה. “אוי מסכן, ואל תשכח שהיית ילד רע אתמול אז עכשיו יש לך 3 שבועות של לישון ב-12 במקום שבועיים”. לא זכרתי את זה. “מה? מה עשיתי?” שאלתי אותה. “התחננת ואמרתי לך להפסיק ולא הפסקת.” “התחננתי למה?” “לגמור”. כנראה שלא הייתי אמור לגמור אתמול. אני לא זוכר את כל זה. “למה הייתי צריך להתחנן? אמרת שאני יכול לגמור” “לא. היית אמור לשתות עוד דרינק  אבל הקאת אז אמרתי לך שאתה לא יכול לגמור והתבכיינת כמו ליטל ביץ’”. פאק, אני לא זוכר שום דבר מזה! “אז לא גמרתי אתמול?” שאלתי. “בעסה לך. לא”. מסתבר שכן גמרתי אתמול בלילה, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע את זה באותו רגע.

סיימתי את האספרסו (אני שותה רק אספרסו) והיא אמרה לי לשתות עוד אחד. “יש עוד משהו ששכחתי?” שאלתי אותה. “לא נראה לי. אבל אם תסיים הכל עד 8 בערב, אולי אני אתן לך לגמור”. פחח. ברור שאני אסיים עד 8 בערב, חשבתי. אבל בסופו של דבר זה היה די לחוץ.

סיימתי את האספרסו השני והיא שלחה אותי להתחיל. היא לא הסכימה לתת לי עוד כמה דקות של להביא ביד. “עם מה להתחיל, מיסטרס?” שאלתי. “עם החדר שלך תעדכן אחרי שאתה מסיים לנקות כל קיר ותשלח תמונות”. זה הולך להיות מתיש.

סיימתי לסדר את החדש די מהר והזזתי את הרהיטים מאחד הקירות כדי להתחיל ושלחתי לה תמונה. “אתה יודע שלסדר את החדר כולל גם אבק ושטיחים נכון?” היא אמרה, והוסיפה לי עוד עבודה. לנקות את הקיר לא היה קשה. היא אמרה לנקות עם מטלית לחה, וזה הלך די מהר, אבל הפאנלים היו מלוכלכים וזה לקח יותר זמן מהקירות עצמם. סיימתי את כל ה-4 ושלחתי תמונות, ואז ניקיתי את השטיחים וניגבתי אבק בכל החדר. זה לקח בערך שעה. בינתיים היא בילתה עם חברה שלה. היא לא מקבלת תמונות בהודעות סמס רגילות אז אני צריך לשלוח לה בקיק, וחבילת הדאטה שלה נגמרה אז היא יכולה לראות אותם רק כשיש לה וייפי, ולא היה לה.

היא הרשתה לי לעשות הפסקה לעוד קצת נרגילה ולהביא ביד. ועוד קפה. ועוד אחד אחרי זה. היא אמרה לא בהתחלה אבל אמרתי לה שהיא עדינה איתי מדי עם זה. יש לי סיבולת גבוהה לקפה, אז היא אמרה לי להביא כפול. מאחר וכולם היו כפולים עד עכשיו, זה היה מרובע. “אה ודרך אגב, אתה זוכר שאתה גם מגלח את המפשעה שלך היום?” היא ציינה כדרך אגב. “מה?? למה??” זכרתי במעורפל. היא שלחה אותי לקרוא שוב את ההודעות מאתמול בלילה. “אבל בכלל לא אכפת לך משיער שם!!” אמרתי בלי תקווה שזה ישפיע. “נכון. אבל אני אוהבת להתעלל בך”. היא הסבירה לי איך לנקות את החלונות (לרסס, לנגב ולייבש). תמונה אחרי כל אחד. יש לי 13 חלונות. לפחות אני צריך לנקות רק מבפנים.

היא הסכימה שאני אתלבש כי חלק מהחלונות פונים לרחוב. עכשיו, לכל החלונות יש תריסים וניציאניים שצריך לפתוח, לנקות ואז לסגור שוב. אבל באחד החלונות יש תריס שבור שהדבקתי עם מסקינטייפ והוא סופר עדין אז לא נוגעים בו. הבנתי שתהיה בעיה עם זה אז ביקשתי רשות לדלג על החלון הזה.

“חחח, הגיע הזמן לקנות חדש” היא אמרה. “חחח” עניתי. “אני לא צוחקת.” “למה את מתכוונת?” “לך תקנה חדש כדי שתוכל לעשות את העבודה שלך” “עכשיו??” “כן”. פאק…  אין לי כוח או כסף לזה עכשיו…. סיכוי אחרון: “אפשר לנסות קודם כדי לראות אם אני יכול לנקות אותו בלי שישבר?”. היא הסכימה.

הצלחתי בעדינות להוריד אותו, לנקות ולהחזיר, אז היא הרשתה לי לא לקנות חדש. 1/13 שלחתי לה, עם תמונה. 2/13, 3/13… היא כנראה הרגישה שזה לא מספיק: “אתה יודע שאתה צריך לנקות את כל החלונות גם מבפנים וגם מבחוץ, נכון?” היא סימסה. “לא!! את אמרת בפירוש רק מבפנים” אמרתי לה. זה לא עניין אותה. “שיניתי את דעתי.” אמרה. “זה יקח נצח!!” התלוננתי. “לא אכפת לי” הייתה תשובתה הצפויה.

המשכתי לנקות את החלונות. להרים את התריס, לרסס, לנגב, ליבש ולהוריד. ביקשתי אם אפשר לעשות חדר שלם במכה, להרים את כל החלונות, לרסס את כולם וכו’. היא סירבה. “אחד אחד” היא אמרה. והכל עם תמונות. אי אפשר לקצר. “אני שמה את הטלפון בהטענה, אני אחזור אחר כך. כשתסיים תעשה הפסקה” אמרה ונעלמה לכמעט שעתיים. המשכתי את כל החלונות עד שסיימתי את כל ה-13 ויצאתי לעשות את החלק החיצוני. כמעט בכל החלונות היו רשתות שהיה צריך להוריד, והייתי צריך סולם-מדרגה כדי להגיע לכל מקום בחלון. כל הסיפור לקח כמעט שעתיים. והכל, כמובן, עם תמונות.

השעה כבר הייתה 4 אחה”צ. ועוד לא אכלתי כלום חוץ מקפה, אבל לא היה אכפת לי. ישבתי עם נרגילה, המשכתי עוד להביא ביד, וכתבתי פוסט. היא עדיין לא חזרה אז חשבתי שזה יהיה טוב לנצל את הזמן הזה לכתיבה. היא חזרה כשהייתי לקראת סוף הכתיבה של הפוסט ואמרה לי לקחת משקה אנרגיה (והוא גדול ושמן כי זה אמריקה, לא כמו הרזה האלגנטי שמוכרים בארץ), שזה כמו 4 שוטים של אספרסו. את זה כבר היה קשה לשתות, וזה כמובן מצא חן בעיניה.

עדיין הייתי אמור לעשות 2 מייל על ההליכון, ולגלח את המפשעה עד 8, והשעה הייתה כבר 5 וחצי. שלחתי לה תמונות של כמה הזעתי אחרי כל העבודה על החלונות וזה שיעשע אותה מאד, אבל היא לא הסכימה שזה יחשב כחלק מהכושר שלי. התכוננתי לעלות על ההליכון והצעתי אולי לעשות הליכה לטרגט וחזרה (******כמו בפוסט הזה*****), מאחר וזה בדיוק מייל. היא אהבה את הרעיון. ואז הוסיפה: “ותקנה חזיות”. “מה????” סימסתי חזרה. “כן, שיתאימו לתחתונים שקנית פעם קודמת :)”. היא אמרה לי לקחת איתי את כל ה-$50 שנשארו לי בדמי כיס ויצאתי לדרך.

בדרך לשם הסתמסנו ודיברנו על זה שהיא עוד מעט שולטת בי כבר 24 שעות, ואם היא שמה לב שהיא פאקינג העבידה אותי כל היום בזמן שהיא הייתה עם חברים וחיה את חייה. זה היה מאד מחרמן כל היום הזה, וגם היא אהבה את זה מאד, ושנינו תהינו עד כמה רחוק נוכל לקחת את זה.

הגעתי לטרגט. מצאתי את החזיות ושלחתי לה תמונות של כל מה שראיתי. היא ראתה פתאום את הביקיני ופתאום עלה לה רעיון שהדליק אותה והיא שיתפה אותי. היא רצתה שמתישהו אני אקנה חזיה של ביקיני ואשתזף איתו. היא מצאה את החזיה הורודה שנראתה לה סבבה, בדקה את המחיר: $13, ואמרה לי לקנות את זה. “איך אני יודע איזה מידה? יש פה 32B ו36C” שאלתי אותה. “לך לחדרי הלבשה ותמדוד, הייתי מתחילה עם ה-32” היא אמרה. לא חשבתי שאני יכול לצעוד בחנות עם חזיה לחדרי הלבשה, אבל כשראיתי שיש שם מישהו בכניסה שבודק כמה פריטים אתה מכניס לתא הלבשה, אמרתי לה שאין סיכוי. זה היה מדליק לרגע בראש שלי, אני אשכרה לעשות את זה במציאות אני לא אוכל. דיברנו על זה קצת. היא ידעה שיש מישהו בכניסה שבודק וזה מצא חן בעיניה להביך אותי ככה. בסוף החלטנו שאני אחביא את זה בין כמה חולצות שאני אקח. הסכמתי לזה.

לקחתי כמה חולצות והדם קפא לי כשהחבאתי את החזיה בינהם וצעדתי לחדר הלבשה. הצלחתי לחמוק פנימה. כשנכנסתי נלחצתי שוב. איך אני יוצא מפה?? אני אמור להביא את הבגדים לבחורה ביציאה, לא להחזיר אותם בעצמי. ואז נזכרתי לעשות כאילו אני קונה אותם ונרגעתי קצת. החזיה במידה 32 לא התאימה בכלל. אפילו לא קרוב.  נאבקתי קצת עם לשים אותה חזרה על הקולב כדי שיראה נורמלי ויצאתי החוצה בפחד. החזרתי את החזיה ברעדה והתרחקתי קצת מהמקום. אמרתי לה שאני לא אוכל לעשות את זה שוב עם ה36, והיא לא התעקשה. “אם לא יתאים תצטרך ללכת להחזיר” היא אמרה.

היא רצתה שאני אקנה גם קצת תחתונים (של נשים כמובן), אז שלחתי לה תמונות של המבחר, בייחוד התחרה עניינו אותה. בסוף היא אמקה לי לקנות תחתונים רגילות בצבע ורוד-שקוף וחוטיני שחור. אספתי הכל מהמדפים בבת אחת, הלכתי לשלם בקופה ויצאתי למסע חזרה הביתה.

הגעתי הביתה מזיע לחלוטין אחרי כמה עידודים בנוסח “רוץ, ביץ’, רוץ!” מקיילי כל הדרך הביתה. היה 10 דק’ ל-8, שזה מתי שהייתי אמור לסיים את הכל, אבל העיכוב בטרגט היה משמעותי. תיאורטית הייתי יכול להספיק לגלח (עם מכונה), אבל בגלל כל הזיעה ביקשתי לעשות מיד אחרי המקלחת כדי שאני אוכל ליבש את זה כמו שצריך והיא הסכימה.

אז התקלחתי. וגילחתי. ושלחתי לה תמונות של לפני ואחרי. וזה היה מביך מאד. התמונות לא היו תמונות סקסיות בכלל. זה הצחיק אותה מאד.

הכנתי אוכל והתישבתי על הספה. עוד לא אכלתי כלום כל היום. “וואו, אני לא מאמין שסיימתי הכל סוף סוף” אמרתי. “לול. תלבש תחתונים וחזיה ותשלח תמונה. אתה לובש רק את זה הלילה” היא סימסה חזרה, והתעקשה שאני אעשה את זה לפני האוכל. החזיה הייתה טיפה קטנה מדי. פאק, עוד טיול לטרגט בקרוב. שמתי את התחתונים ושלחתי לה תמונה. “סופר חמוד!” היא אמרה. שלחתי לה עוד כמה והתישבתי לאכול סוף סוף. איזה התשה מכל היום.

סיימתי לאכול די מהר, והשעה הייתה בערך רבע ל-9. הכנסתי נרגילה וחיכיתי סוף סוף להירגע ולדבר איתה קצת קצת ולהביא ביד אחרי כל היום המתיש הזה. יש עוד קצת יותר מ-3 שעות עד שהיא תשלח אותי למיטה, זה יהיה נחמד. סימסתי לה בקיק. “תעבור לסמסים, יותר נוח לי” היא אמרה. החשבון קיק שלה הוא על הטבלט. “אבל יש לך וויפיי עכשיו, אני חושב שזה יותר מהיר ועושה שלא יהיה דיליי” אמרתי לה. “זה בסדר, אנחנו לא נצטרך את זה” היא אמרה. “את מה?” שאלתי. “את הוייפי” היא ענתה. חשבתי שהיא לא הבינה אותי: “חשבתי שעדיף בגלל הדיליי”. “חח. לא, אתה לא מבין” היא אמרה. “את יכולה להסביר לי?” ביקשתי. “בשמחה.”

“אני רוצה שתעמוד בפינה עם התחתונים שלך עד טיפה מתחת לביצים ותביא ביד לאט” היא אמרה. אחרי כל היום המתיש הזה, היא לא הולכת אפילו לתת לי לשבת ולהירגע. “לכמה זמן?” שאלתי. “אני עוד לא יודעת” היא אמרה “ותמונות כמובן.” הלכתי לפינה ושלחתי תמונות. הבאתי ביד והייתי חרמן רצח. ידעתי שהיא תשאיר אותי שם הרבה זמן ואני אפספס את הנרגילה שלי. זה הלחיץ אותי והייתי מותש מכל היום. אבל גם הפחיד אותי מאד מכמה שהיא מסוגלת להיות רעה והדליק אותי מאד. הייתי על הקצה כל הזמן. “שלחתי לה עוד כמה תמונות והיא החמיאה לי על התחת. דיברנו קצת עד שהיא השתיקה אותי.

“אפשר כבר לצאת?” אמרתי אחרי כמה דקות. “לא, ואל תשאל שוב”. גמרתי מיד. איבדתי שליטה. “שברת אותי, מיסטרס. הצלחת. לא יכולתי לעמוד במשימות שלך יותר. הגעתי סופית לעומס יתר” סימסתי לה. להפתעתי היא לא כעסה או אפילו התבעסה. למעשה, היא הייתה מאד שמחה: “חח, נפלא. לך תנקה את עצמך”.

“תודה, מיסטרס”

אחרי זה דיברנו קצת על כמה שהיא נהנתה וכמה אני נהניתי והיא נתנה לי להביא ביד עוד פעם כדי לפרוק קצת מהעומס יתר. כל הגוף שלי כאב. סה”כ, יום מוצלח.