אין דבר יותר קבוע מסידור זמני

חגים וזמנים לששון - יום האהבה. איך עברה עלינו כל ילדותנו הארץ ישראלית ללא החג הזה. איך צמחנו , דור המדבר בלי ברכות מנגנות, בלי שירי אהבה שנשלחים לנייד ( שלא היה לנו ) , איך צמחנו בלי אהבה מאורגנת ?

יום חגם של מוכרי הפרחים,של יצרני השוקלד באריזות מרהיבות ואיכות בינונית. ( שטיפה נדפקו בגלל החמסין , לא?) חגיגה שנתית ליצרני השמפניה לכאורה.

ומה גדולה שמחתם של מגדלי התות. שהרי תות / שוקולד / שמפניה נטבעו במוחנו שטוף הדימויים הנרכשים, כמבשרי האהבה הגדולים. אם נצרוך אותם - ברור שנהיה כולנו ריצ'רד גיר וג'וליה רוברטס.
( ראו עצמכם כמי שזה עתה חזו בקישור לקטע מ א א מ ם מאשה יפה. )

הו האהבה. אין עליה. איזה מזל שהמציאו אותה .

וגילוי נאות לגמרי - זה לא שאני נשמעת ממורמרת כי אין לי אהבה. דווקא זאת לא הסיבה שבגללה אני מרגישה דפוקה , כי במילא אני לא יודעת מה זה בדיוק "האהבה" הזה. אני ממורמרת כי כולם הלכו הביתה ואני תקועה בעבודה . ( בלי תותים )