טוב, אז נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע - והבנתי לבד ( לבד! ) שפנצ'ר זה בעיה.
מכאן השתלשלו הענינים פחות או יותר ככה:
א. הלם. לי???? פנצ'ר? למה זה תמיד קורה רק לי????
ב. שלב הרציונליזציה - רגע. נסתדר. לא יכול להיות שזה כל כך מסובך. אני הרי מנהלת גדולה. ( פחחחחח ) . באחריותי תקציב לא קטן. מספר עובדים. כולה גלגל.... לא צריך דוקטורט מ MIT בשביל זה. גם לא צריך להיות גבר.
ג. יצאתי מהאוטו. בעיטה או שתיים לגלגל בנסיון נואש אחרון לשכנע אותו שאולי זה לא ממש פנצ'ר. לא הולך.
ד. מבט אחרון מסביב - איזה שכן ידידותי, משהו? כלום. שממה.
ד. מצאתי את הכלים האלה שצריך, הוצאתי את הספר, שמתי אותו ליד הגלגל המפונצר וחיכיתי.
ה. אה. צריך לפתוח שמה משהו. איזה ברגים .
ו. שניה. הג'ק - ממש חייבים אותו? זה נראה שאפשר גם בלי.
ז . איפה מחברים אותו? מנצלת את קישורי העמידת 4 שרכשתי בעמל רב . נורא חושך מתחת לאוטו. איפה מחברים את הצרה הזאת?
וכך זה נמשך ונמשך. בסוף כמובן התקשרתי למי שהתקשרתי, הגיע, החליף, קיבל מה שקיבל ובא לציון גואל.
* הערה מאוחרת - למען הסר ספק. (וגם למענך שם ביציע א. יקירי ) - לא מצצתי לו. שילמתי במזומן.
ומה הקשר לכאן אתם אומרים? או, אז האמת שלא ממש יש. אם כי , בחושבי על הסיבה הטובה והסיבה האמיתית שהעלתי את הסיפור הדי נדוש הזה חשבתי, ש -
א. כי זה משפיל. לא להיות מסוגל לעשות משהו כל כך טריוויאלי זה משפיל. וזה משפיל ללא "תמורה".
ב. כי לספר את זה לאנשים שלא מכירים אותי זה יותר נעים מאשר למכרי וקרובי. אני מעיקה עליהם מספיק גם ככה...
לפני 14 שנים. 24 בפברואר 2010 בשעה 10:04
