ביכורים מבחינתי, שגדלתי בלב החקלאות והישראליות החדשה, זה חג חקלאי. השימחה על הבשלת הייבול, הגעת השדה לפרקו, סגירת המעגל בקציר, אנחת הרווחה שהנה הסתיימה עוד שנה , ותיכף תתחיל עונת הקיץ, בהכנות לעונה חקלאית חדשה - כל אלה נחגגו בשדה שזה עתה נקצרה בו החיטה . עם ביכורים אמיתיים מהגינה שליד הבית, עם זר מפרחי הגינה, עם "תצוגה " של ילדים חדשים שהתווספו לקהילה במהלך השנה. שרים קצת, רוקדים קצת שמחים קצת - וחוזרים הביתה עם העגלות הישנות , שבאמת מזכירות במשהו את העיירה אי שם ב...
מה נותר מכל זה ? כלום. היום מדובר באירוע ממוסחר ... עמוס אורחים שבאו להראות לילדים סוס , או טרקטור, או סתם איזה חקלאי אוטנטי עם שפם... נוצרה מערכת ציפיות מטורפת לשעשע, לשמח ולענין אלפי אנשים. חזרות אין ספור בשדות העמק ברוח ובאבק - אירועים שיצאו מכל פרופורציה הגיונית. ובסופם - מאכילים תושבי השמורה המותשים את אורחיהם הרבים במוצרי חלב, באלפי עוגות גבינה, בורקס מעשה בית ומאפים משובחים. מסבים כולם על הדשא, ( מושקה במים במחיר מופקע וחסר פרופורציה ) מדברים על המצב, על הגנבים שמנהלים את המדינה, על הילדים שגדלו ועל החקלאות שהולכת והופכת גם היא לחקלאות של בעלי הון....
יורד הערב, האורחים מתפזרים לאיטם בחזרה לאיזור המרכז בדרך כלל, והמארחים חוזרים לשיגרת יומם החקלאית, להשקות, לחלוב, לקצור .
ועכשיו לניפוץ מיתוס רב שנים - בגורן( בליל לבנה ) , או במתבן - לא קורה כלום! פחד אלוהים המקום הזה עם החציר והקש. מקום משכנם הקבוע של הנחשים והחולדות. אז לא לפתח פנטזיות רומנטיות . כשמתעורר הצורך - גם תושבי הספר נזקקים לאוטו. או סתם למחצלת הגונה בין האורנים באיזן גבעה אי שם. כאחד האדם היינו...
חג שמח .
לפני 14 שנים. 17 במאי 2010 בשעה 15:11
