מים עומדים - זה מתחיל תמיד בשלולית חמדמדת. לפעמים גם קצת יותר משלולית. מין אגמון קטן - עם קרפדות , ושפיריות, עם איזה נופר אחד או שניים שפורחים, מעין "מועדון קהילתי" לדרי הסביבה. חתולים וכלבים באים לשתות ( טוב, נו , מה לעשות, אנטילופות וטיגריסים אין בעמק ) הילדים משחקים שם עם מגפיים , ואחרי זה בלי מגפיים ( או לפחות בלי מגף אחד שנותר שם במעמקים ) . שמח שם, ושוקק חיים.
המים ממשיכים לעמוד. הזמן - ממשיך קדימה. במקום שפיריות יש עכשיו יתושים. המון יתושים. במקום נופרים יש רקב ירקרק מגעיל למדי. מעין שרוכים ארוכים של נזלת צמחים , החתולים והכלבים ממשיכים לשתות שם , אבל והילדים כבר עברו מזמן לאתרים מענינים אחרים - שבהם אפשר לאבד נעלי ספורט או שעונים במקום מגפיים.
עבר זמן - שולי השלולית כבר סדוקים ויבשים, הרקב כבר נושא ריחו למרחוק. המים כל כך עכורים שרוב החיות שותות במקומות אחרים - עזובה ושיכחה בכל. אחרונות הקרפדות שעוד נותרו כבר עברו דירה. רק האומללות והעניות שבחיות הבר נותרו שם. או מי שיש להם עור של פיל ולא אכפת להם - היתושים למשל.....
וכל "השירה" האימפרסיוניסטית למה היא באה? כי האנלוגיה להתנהלות נפשית ומחשבתית כל כך ברורה .
בהתחלה - זה נפלא. אחר כך זה בסדר , לא רע. בסוף - זה מים עומדים עכורים ומרעילים. בהתחלה "שירת האהבה". בסוף -" אוי אלי, למה עזבתני? ומילא למה - איך עזבתני" .
לפני 16 שנים. יום חמישי, 3 ביוני 2010 בשעה 7:18