אבל, אבל לרוב, אדם אצל עצמו קרוב.
לדוגמא - בנאדם נהיה חולה . באמת חולה. עם כאבים וכאלה. לפעמים מתעורר צורך לשתף קצת את הסביבה. לפעמים אפילו שואלים . ברגע שאמר שכואב / מציק / מעציב / מעיק / לוחץ - מייד יימצא בסביבה איזה חניך תורן שיגיד: זה???? , על זה אתה מתלונן?????? תשמע מה היה לי / לדודה שלי/ אחותי / גיס של השכן שלי / זה שעובד איתי / הכלב של משה מהעיריה ....... אתה לא תאמין......
כל מכאוב יגון או צער, יוקטנו מייד לממדים הסבירים שלהם, ימוזערו בעזרת דוגמאות חיות , שיוגשו לך על ידי הסביבה בנפש חפצה ובכמויות שיכולות להרוג סוסים. הפריוולגיה של מעט חמלה וסימפטיה מהסביבה תהיה קצרה ביותר , והיא תתקיים רק עד שתסיים לספר את סיפורך הקצרצר. מיד כשתסיים תוצף בתרופת נגד של "מה- שיש - לך - זה - כאין - וכאפס- לעומת - מה - שיש - לי."
אגב זה נכון כמעט לכל מצב. הטיול שלך תמיד היה מסעיר פחות , השלג שירד עליכם בהימליה זה כאין וכאפס לחמסין שהם חווה במדבר גובי. העוגה הזאת שאפית - לא רעה, באמת, אבל שמעי, דודה של אשתו עושה אותה עם יותר וזה ......
רק בענין זיונים זה לא עובד. אף אחד לעולם לא יטען שאשתו מוצצת יותר טוב ממך או שהסימנים הכחולים על הציצי של דודה שלו הרבבבבבבה יותר סגולים משלך.
לפני 13 שנים. 2 במאי 2011 בשעה 1:18