עוד אחד מחברנו משכבר הימים מצא את עצמו בשיחת " זה לא את, זה אני" . ובפנים מכורכמים, דפיקות לב מואצות ומבט מושפל נאלץ, הגוזל הניגזל לסיים יחסים ארוכי שנים ורבי תהפוכות עם זוגתו, אהובת נעוריו.
זה לא את. זה אני... זה אני שרוצה חידוש, ורעננות, ושמחה פשוטה ונטולת שקיות זבל וטלפונים מהבנק, או מהילדים שהם צריכים משהו.
זה לא את. זה אני ... שנעים לי לגעת בעורה המתוח קצת יותר משלך. שקול צחוקה האמיתי מהבדיחות המשופשפות שלנו נעים לאוזני.
אני יודע, באמת שאני יודע. היא פחות אינטיליגנטית. את הבדיחות של מונטי פייטון היא לא ממש מבינה. ואגב - הלזניה שלה, הרבה פחות משובחת משלך. הספר של רם אורן שהיא מקריאה לי בשקיקה משפטים נבחרים מתוכו - נו, מה נגיד, די עלוב.
ברור לשנינו שיום אחד נקום בבוקר ולא נוכל יותר לשאת זה את זו. היום הזה מעבר לפינה -
אבל בנתיים, כמה כיף לי. הכל חדש לנו. את מאמינה שיש פוזיציות במיטה שהיא לא מכירה??? ( שאני ימות... איזה צחוקים איתה ) . הריח שלה אחר. המגע שלה אחר. השערות שלי בעורף סומרות רק מהאצבעות שלה שנכנסות לכל מיני מקומות שכבר זמן רב לא ביקרה בהם יד אדם. צבע טרי. כיף לנו.
לפני 13 שנים. 31 במאי 2011 בשעה 7:29
