אין דבר יותר קבוע מסידור זמני

חברינו , בני המחזור, אותה קולקציה של חברים משכבר הימים, אותם אנשים שבזכות קיומם אנחנו עוד סובלים איך שהוא את הארץ היוזעת הזו -

כולם פחות או יותר בני גילנו. כמעט כולנו "דור שני" לדור הפלמ"ח. דור שלישי לעליה שניה ושלישית. לכולנו שמות עיבריים קלאסיים - לכל הבנות יש שם עם צמה . מיכל, והדס, ותמר, ויעל - עיבריות לעילא ולעילא. ןהגברים גם להם שמות מאוד "מסוקסים" , לכולם שם שמות של קברניטים באל - על ( חלקם אכן קברניטים באל על ) - איתי ויורם, רונן והלל ועומר וצביקה .

כולנו גדלנו בתוך החינוך הקתולי להחריד של תנועת העבודה. העבודה היתה חייהם של הורינו ואף שלנו עד שבגרנו והצלחנו להשחיל איזה מחשבה עצמאית ( קטנה.. ) או מעשה עצמאי.

ואני יושבת לי בכינוס עוגות הגבינה השנתי, עם אנשים שאני מכירה מאז היווסדי, וחושבת - הרי הסטטיסטיקה נחשבת לסוג של שקר. אבל כולנו הרי חלק מהאוכלוסיה. ואם מדדו תופעות שונות וקבעו שהן קיימות ב 10% , אז אולי זה באמת 8% או 15% , אבל התופעה קיימת.

אז מי מיפי הבלורית מכה את אישתו? מי עדיין בארון? למי יש מאהב צעיר שמנעים לה את שממת היום יום? מי מבשל כבר עכשיו איזה מחלה לא טובה? ולמי יש פסים אדומים ( וכחולים וסגולים ) על התחת וסימן של נשיכה על הציצי השמאלי?......( תשובה נכונה אחת מחמש גם נחשב?)

מה לא ככה?