כשאני חווה אירוע עצוב במיוחד, או קשה, או מעליב מאוד - נעתקות המילים מפי. באופן ממשי, פיזי. נמרח עלי סוג של חיוך שחציו חיוך וחציו עווית , ואני לא מסוגלת לדבר.
השיח שלי הופך לסוג של נהמות או מילמולים בני הברה אחת או משפטים קצרים בני שתי מילים קצרות. בני המשפחה כבר מכירים את השריטה, ויודעים להניח לי לנפשי.
זה נכון לטרגדיות אמיתיות, וזה נכון למחבת שנשכחה על האש ונשרפה . העוצמות שונות, משך הזמן אחר. אבל העקרון - שנעתקות המילים - נשמר.
התחושה היא, שדיבור בקול רם על הענין, נותן לו ממשות, נפח, וצבע וצורה וחוקק אותו. כאילו ( במשמעות ה"ישנה" של כאילו... ) שאם אמרתי, זה באמת התרחש. ועכשיו זה יישב בראש ובגוף לתמיד.
אולי בגלל זה לא דברתי אף פעם על היחסים הבדסמים שלי. היו שם דברים קשים, ומעליבים. ולא מובנים. אז אולי אם אני לא אדבר על זה זה לא קרה באמת. אולי זה משמר הגבול שלי. אני יודעת שיש דברים שאסור לי לעשות, כי אם אדרש יום אחד לדבר עליהם זה יהיה אסון מבחינתי.
למה לא התקשרת לספר? הוא שואל אחרי האסון האחרון מלפני יומיים. "לא יודעת" אני עונה ומנתקת. עוד כמה ימים נדבר על זה . ( ואני שומעת אותו חושב, איזה קור נושב ממנה. אסון. אסון אמיתי, עצוב ומכאיב ובלתי הפיך. ולא אמרה כלום. קרח האשה הזאת. ).
לפני 12 שנים. 1 בפברואר 2012 בשעה 15:39
