השבוע דברתי עם החיילת שלי - קצת עידוד וכד'. תפקיד קשה יש לה. יחידה קשה מאוד. הבטחתי לקחת אותה כמעט עד הבסיס, בתנאי שברגע שעוברים את עפולה היא לא מקטרת יותר....
לא יודעת מי ה... שנותן לילדות בנות 19 תפקיד שאנשים שלומדים באוניברסיטה, ועושים אחרי זה סטג' מתקשים למלא. אבל ניחא נו.
הפגישה עם ישראל הפחות מוארת קשה לה. ממעמקי שנותיה המרופדות בכל טוב הארץ, הוריה הדוברים את השפה וגם את הסאב טקסט, אחיה המשרתים ביחידות מיוחדות - ופתאום, מתוך כל הטוב הזה - פגישה קשה וחזיתית עם ישראל האחרת. העניה, העצובה, זו שאיננה דוברת לא את השפה הרשמית וגם לא את השפה הלא רישמית.....
אמרתי לה - רק תזכרי תמיד, שהעוני לא משאיר מקום לטעויות. להם, אין מרווח תיקון.
ואז חשבתי לעצמי - וואלה. הרי אני שם כבר כל כך הרבה זמן. במקום הזה שבו אין מקום לטעויות ואין שוליים. שצריך להיות ערני וקשוב כל הזמן. לראות סימנים בסביבה, להזהר לא לעשות איזה שטות, לא לגלות איזה טפח מיותר במקום הלא נכון.
תחושת החופש הרי נובעת מהידיעה שאם טעית, אפשר לתקן. והנה, תחושת החופש הנהדרת שניתנה לי ביחסים "ההם" , החמיצה קצת.
לפני 12 שנים. 3 במרץ 2012 בשעה 7:19