איזה כיף להיות בחו"ל כשחגיגות השבועות בעיצומן. חלום.
הערים האירופאיות האלה, שאנחנו סובבים בהן, עם תיק גב ייחודי לטיולי חול, עם המפה הנצחית, ( המקום הזה שחפשנו ללכת אליו, הוא בדיוק בקפל, כמובן... ) עם הפרצוף הסקרני, והבגדים הנוחים לכל מזג אויר - נעשו כל כך גלובליות, שהתייר המצוי צריך להזכיר לעצמו מדי פעם באיזו עיר הוא בעצם נמצא. גם הנהיגה מחוץ לערים - אותן מכוניות יפניות משפחתיות, אותם "ואנים" אירופאים, אותן משפחות עם שלושה ילדים וסבתא, הבגדים, התיקים, הנעלים, הכובעים הכל מתערבל לחזות גלובלית אחת דומה.
( היינו בבריכה, אפילו החזיות של כולן הגיעו ממחוזות טריומף ) .
לכו תמצאו אוכל "אוטנטי מקומי". אין חיה כזאת. שניצל וציפס או פירה נעשו מאכל אינטרגלאקטי, המבורגרים , קפה, בגט - אותו דבר. גבינות איכות - אותו מגוון בכל שוק ובכל מקום. רק השפה משתנה.
רק שככל שאנחנו מתבגרים , ויש מי שאומר שגם משובחים יותר, אבל אני לא הכי מסכימה איתו, ( אתה לא מתבגר , אני יודעת, זה שנולדת עם גנים שמאפשרים לך להראות בן 12 כל הזמן זה טעות אבולוציונית מרגיזה במיוחד ) ההסטוריה, שפעם חלפה לנו מעלי ראשנו הציני ונטול המחשבות "הגלותיות" נעשית כבדה יותר.
ההסטוריה של הערים היפיפיות האלה, הרחובות שלפני דור צעדו בהם הורי הורינו, או הורינו עצמם, בכיוון אחד , מבוזים ומושפלים בביתם שלהם על ידי מי שגדלו איתו ושיחקו איתו יום לפני, השוטרים שבקרן הרחוב שהיום מסתכלים עלינו כעל הכנסה מהלכת על שתיים , ואז הסתכלו עלינו כעל זבל חסר ערך ( רק הסתכלו בפסיביות זה במקרה הטוב מאוד של האירועים ) , הנהר הזה שבו נעשו דברים שאין יכולת לתפוס, היערות ההם שבהם הסתתרו בודדים שגם נותרו כדי לספר - הכל פשוט מטפס לתודעה, מתיישב שם ומשבש את ההנאה הפשוטה של יום שמשי אך קריר, בפינת רחוב יפה להפליא, עם בתים של אירופה הישנה, ועוגה של אירופה הישנה.
ואפילו המיטה המופלאה במלון המדהים באמת שנפל עלינו במקרה לגמרי, לא הצליחה לנקות את זה מהתודעה. מעצבן.
לפני 12 שנים. 30 במאי 2012 בשעה 8:12
