היום, ק. שלמדה משהו שעולה לי על העצבים כבר מזמן ( קואוצ'ינג, נו, מה, כבר דיברתי על זה המון. אולי יותר מדי ) אמרה על חברה שלנו : זה פשוט נהדר. המחלה באמת עשתה לה טוב. היא סוף סוף "מצאה את הקול שלה."
ואני אומרת לי בליבי - כמה שאת סתומה יקירתי. מטומטמת. עם תעודה של ...... אבל ... ואם הייתי יכולה, באיזו שמחה הייתי עושה לך פנס גדול, מכוער וכחול בעין.
היה לה סרטן. את מבינה את זה? היתה לה שנה שחורה משחור. אימת מוות ריחפה על ראשה. היא הקיאה את נשמתה, ואז הקיאה עוד קצת. החיים שלה נראו כמו הסצינות היותר גרועות של מגרש השדים. היא היתה במלחמה עצומה לשמור על צלם . על קצת הומור, על קצת איכות חיים. ואחרי זה עוד היו המון השלמות לכל החרא הזה.
אז היא אומרת לך מה *באמת* היא חושבת על כל מיני דברים? את יודעת מה? היא תמיד אמרה. רק שלא הקשבת.
ואני חושבת, וואי. אולי באמת אתה צריך איזה חרא גדול ושחור בשביל "למצוא את הקול שלך"?
