רק תעשי טובה, הוא אומר לי - תוך פינוק נמרץ של השכמות, והגב התחתון ( המקומות היחידים שהוא מורשה לגעת בהם בימים טרופים אלה ) תעשי טובה - ותפסיקי לצאת על הרופא בכזאת אגרסיביות.
אגרסיביות? אני עונה לו ממעמקי הנחת העמוקה שאני שקועה בה? החרא הקטן לא מרים את העינים מהמחשב כשהוא מדבר איתי, המקל של המטאטא שתקוע לו בתחת לא מאפשר לו להסתכל עלי אפילו? הוא קר כמו קרח, מקצועי, עיניני , ונטול אמפטיה ברמות עולמיות. אחלה רופא. ומה כבר אמרתי לו? שלדעתי בנושא המסוים הזה, חשוב לי שתטפל בי רופאה? מה קרה?
טוב. בסדר הוא אומר. בסדר. ותבטיחי עוד משהו -
נו, מה? אני שואלת, וכבר יודעת שעכשיו יבוא הבום הגדול -
תבטיחי, שלא תתחילי להציף אותנו בתובנות חכמות על החיים, קוצרם, אורכם, איכותם, מהותם, וכל השאר? באמת, זה פשוט בלתי נסבל ההצפה הזו של התובנות . למה אנשים צריכים להיות חולים בשביל להבין שכדאי לחבק את הילדים שלהם? או לקחת חופש ולנסוע לאן שהוא? מה זה השטויות האלה? וגם אם כן תחברי איזה טקסט דביק כזה, שלא תעיזי, להפיץ אותו בין חברותיך ותבקשי שהן יפיצו הלאה - כדי שכל העולם יהיה מואר.......
סבבה, אני עונה . בלי תובנות.