לפני 9 שנים. 20 באוגוסט 2015 בשעה 17:29
לא יודעת למה, אבל כל פעם שמישהו מוכר, "מפורסם" מת מהמחלה המעצבנת הזאת - אני נאלצת לצאת ממחלקת ההדחקה
שבה אני מאושפזת רוב הזמן, ולהכיר בעובדה שקורה, לא מעט למען האמת, שמתים מהחרא הזה. זה לא צחוק. ( לפחות יומיים אחרי זה אני לא שותה קפה ולא אוכלת מתוקים. כי אתם יודעים, הסוכר מאכיל את הסרטן. ככה אומרים יודעי דבר ).
ואז, דלתות מחלקת ההדחקה נפתחות אחרי יומיים שלושה, תלוי כמה גרוע היה הסיפור האחרון, והכל בא על מקומו בשלום.
שהרי כולנו כבר יודעים - סיבת מותנו? נולדנו.
