אמנם זה היה אתמול, אבל נמשוך את הענין הזה עוד יום , וזהו. אחרי כן נשחרר.
אני מתכוונת ליום המשפחה הנודע. ברור שיום האם יותר טוב, אבל באיזור חיפה, מחוז ילדותנו, חגגו את יום האם בחנוכה. ( בטח זה היה היומולדת של אשתו / אימו / אהובתו של אבא חושי, ראש העיר המיתולוגי. )
אז נאלץ להסתפק ביום המשפחה הכל כך מכובס. ( כאילו מי ילד את כל הילדים האלה? המשפחה???? זובי משפחה. אמא ילדה אותם. במאמץ רב יש לציין.) אבל לא לשם הדיון השחוק הזה התכנסנו כאן. זה לא כזה משנה.
מה שכן, היום הזה עושה לי איזה געגוע . ילדי אמנם בוגרים, ועסוקים בעיניניהם המענ ינים והמגוונים. ובחלק מהזמן מתאמנים בלעשות ילדים. אבל להתגעגע לילדותם מותר?
כמה נעים היה לעסוק בזוטות של קטנותם. ( בלי שיבה מהמזרח, בלי פציעות צבאיות, בלי החלטות מה ללמוד, בלי צער החיים כבוגרים נבונים במדינה שיצאה מדעתה ) סתם פעוטים חוזרים מאושרים ממוסדות האישפוז היומי שלהם ובידיהם תשורות לאמא היקרה ליום האם -
זר הסביונים המעוך, מתוכו מציצים כמה צפרני חתול כתומים ואיזה פרח פרג שהקדים לפרוח ולכן עלה על מוקד הזר לאמא היקרה.
הסיכה הנצחית, מפרי של איזדרכת קמוט, עליו מודבקים בשילוב של דבק פלסטי ונזלת כמה עדשים וכל התפארת המזעזעת מצופה בשכבת לכה שיכולה להחזיק לבדה קיר של בית.
העוגה המחרידה שנרקחה בחשכת הליל, בשיתוף עם אבא טרוט עינים, בסוד מאמא. מצופה בקרם שוקולד לא מזוהה, ומעוטרת בחינניות בבמבה אדומה... ועליה כתוב בעדשי שוקולד " לאמ בא בה " ( לאחד מפעוטי הבית היה תחביב לאכול את עדשי השוקולד מהעוגה בטרם עת ... )
הו עידן התמימות. ממלכתי תמורת כמה שעות במכונת זמן לשם ....
