משמעות החיים פשוטה: מוות.

"את נידונה לכסא החשמלי", אמר השופט בקולו הקר ודפק בפטיש 3 פעמים.
מעניין מה הדפיקות האלה אומרות, הן תמיד נראו לי טיפשיות ומיותרות. הוא חושב שהוא גבר כי יש לו פטיש? נותן לו להרגיש כוח? עליונות? שילך להזדיין...
לאחר שרעש הדפיקות סיים להדהד ברחבי האולם, קמו ממקומם 4 דמויות חסרות פנים, שהיו לבושות במן גלימה שחורה כזו כמו של נזירים. לבוש אופייני לחסרי אופי, צורה ומין. מה כבר יכול להיות יותר הולם מגלימות שחורות?
הם ניסו להקים אותי ממושבי, אך מגעם היה קפוא אז מתוך רפלקס העפתי את ידם. "אני אקום לבד, תודה. אני לא נכה, אני צעירה וחזקה ועדיין לא הגעתי לגיל שבו הגוף שלי מתחיל לבגוד בעצמו ולהתפרק כמו פאזל מושלם שילד בן 4 חוטף עליו קריזה ומחליט לפזר את חלקיו לכל עבר בפראות".
אז קמתי לבד. טוב, לכסא החשמלי אם כך.
הם ליוו אותי לחדר מוזר מתחת לאדמה, שבמרכזו ניצב כסא מגניב. חוברו אליו מיליון שקעים ותקעים והיו לו הרבה חגורות ואפילו קסדה כזו שיורדת על הראש, כמו שיש במספרות.
הם הושיבו על הכסא והפעם לא התנגדתי למגעם. סיבה אחת לכך הייתה שלא יכלתי בחיים להתיישב בעצמי, אין מצב. לקום לבד זה סיפור אחד, אבל להתיישב בעצמי על כסא המוות שלי זה סיפור אחר. כמעט שקול להתאבדות.
הסיבה השניה הייתה שבאותו רגע פשוט הייתי זקוקה למגע. אמנם מגעם לא היה חם, אוהב או סימפטי במיוחד, אבל אפילו המגע הכי זר, קר ומנוכר בעולם היה מתקבל אצלי בברכה. אחרי הכל, עבר עלי יום לא משהו.
הם הושיבו אותי, הורידו אל מעל ראשי את הקסדה המוזרה, וחגרו אותי בידיים, במותניים, ברגליים ובצוואר, כדי שאני לא אזוז כמובן בזמן שמחשמלים אותי. אחרת אני אהיה בשר נא ולא צלוייה כראוי.
לאחר כל הסידורים, הם נעמדו מלפניי בשורה מאיימת. "את מוכנה?" שאלה אחת הדמויות ללא הפנים. הקול של הדמות היה לי מוכר, אהבתי אותה פעם. פעם היה לה פנים ומגע חם ואוהב...
ועכשיו היא אחת משלהם, והיא הורגת אותי.
"לך להזדיין", עניתי. לא התכוונתי לפגוע ברגשותיו, אבל מכיוון שאלה היו מילותיי האחרונות לא היה לי ממש אכפת.
אז הוא לחץ על כפתור ה-"on", אבל דבר לא קרה. לכו תסמכו על טכנולוגיה... כבר היה עדיף להעלות אותי על המוקד ולשרוף אותי. זה אותו אפקט בסופו של דבר - בשר צלוי, רק שזה היה מצליח לשם שינוי. ואם הם כל כך מתעקשים להיות מודרנים ומתקדמים, הם יכלו פשוט לירות בי. אח"כ לשרוף אותי אם הם ממש מתעקשים על אפקט הצלייה.
אז הם קראו לטכנאי, הוא הגיע, וגילה את הבעיה: התקע אינו בשקע. אכן, טעות נפוצה ואנושית. אז הטכנאי תיקן, וכל הדמויות עמדו ומחאו לו כפיים בהערצה.
אכן, הטכנאי התגלה כאדם חכם, משכיל, כריזמטי ובעל כשרון לפתור בקלות בעיות מסובכות. חשתי בוז כלפיו. מבחינתי הוא סתם טיפש, אידיוט, נאד נפוח ומטומטם. אולי סתם חשתי את זה כי הוא תיקן את מכונת המוות הקטנה שלי. נו מילא.
הדמויות הודו לטכנאי מקרב לב, עשו לו מן טקס הערכה קל, העניקו לו צל"שים, ביקשו חתימות ושיחררו אותו לדרכו.
עוד גיבור יצא לעולם. איזה כיף.
עכשיו, כשהכסא תוקן והכל כבר מוכן, חזרה הדמות הזרה והמוכרת, בעלת המגע הקפוא והחם, ובלי להגיד מילה לחצה שוב על כפתור ההפעלה.
אכן, התחשמלתי כהוגן.
"הנה, אני מתה. אתם יכולים ללכת עכשיו", אמרתי לדמויות חסרות הפנים. דמות אחת התקדמה, לחצה על מתג ה-"off" ויצאה החוצה. אחריה יצאה עוד דמות, ואחריה עוד אחת. רק הדמות הזרה והמוכרת נשארה איתי.
"את יודעת, אף פעם לא רציתי שתמותי", אמר לי הקול הזר והמוכר.
"זה בסדר", עניתי. "לא אכפת לי למות, אני אוהבת אותך אז אל תדאג לי".
לפתע הדמות התחילה לקבל פנים. התהליך היה איטי וכנראה שמכאיב, כי הדמות עשתה קולות שנשמעו כמו קולות של כאב.
והנה הפנים שכל כך אהבתי, והפנים האלה התקרבו אלי ונישקו אותי וחיבקו אותי והמגע כבר לא היה קר. עכשיו יכלתי למות בשקט, אך החרטה היחידה שחשתי באותו הרגע הייתה שאמרתי לו מקודם ללכת להזדיין.
כי כן אכפת לי.