משמעות החיים פשוטה: מוות.

"בואי ניפגש".
"לא רוצה".
"מה יש לך, ילדה? למה את לחוצה?"
"אני אומרת לך, בשיא הכנות –
אם תיפגש איתי, סביר להניח שתמות".
"איזו מצחיקולה! אני אוהב חוש הומור,
בחורה כמוך לא מוצאים בכל חור.
אבל זה לא מספיק תמונה והתכתבות,
אני רוצה לראות אותך גם במציאות".
"תאמין לי שגם אני מתפתה,
גם לי מתחיל להיות קר במיטה...
אבל הבטחתי לאמא שאחדל ממעשיי,
כנראה שנמאס לה כבר לחפות אחריי.
אמנם שתינו שבעות, אבל הריח שנשאר נורא,
והיא מקרצפת פעמיים את הריצפה, הקירות והתקרה.
אני לא בטוחה שאת המאמץ זה שווה,
אחרי הכל, אמרת שאתה די רזה".
"מספיק להתבדח, בואי נדבר לרגע ברצינות;
מחר נשב על בירה בפאב החדש של רעות?"
"טוב בסדר, אם אתה ממש מבקש".
--מצטערת אמא, הוא ממש מתעקש! –

למחרת, קצת אחרי 1:00 בלילה.

"אני מאוד כועסת, רק שתדעי.
את מקורקעת! שבועיים לא תצאי".
"אני מצטערת אמא, אבל הוא ממש התבכיין,
הזהרתי והזהרתי אבל הוא רק התחנן.
לא הייתה לי ברירה, לא יכלתי לסרב,
אבל בואי, תאכלי קצת מהלב...
אל תכעסי, אני אנקה ואת הבית אקרצף,
בנתיים תרגעי, תטעמי מהכתף".
"תודה, אבל סיימתי. הוא לא לטעמי,
אני אוהבת חריף, והוא סתם אשכנזי.
בכל מקרה, זו הפעם האחרונה, גברתי הצעירה!
יותר לא אחפה עלייך מפני המשטרה.
אני מקווה שזה מובן ושזה נכנס לך למוח,
אני הולכת לישון. תיפטרי את מהריח".

טוב נו, ידעתי שאמא תכעס ותעניש,
אחרי הכל, היא בדיאטה, ואתם יודעים כמה שומן היה לאיש?!
מסתבר שהוא לא רזה כמו שהוא אמר,
היא לא עמדה בפיתוי, אכלה את הבשר.
לי אישית, הוא היה דווקא נורא טעים,
אני אוהבת את הטעם שלהם כשהם חרמנים.
אבל מעכשיו אני חייבת להפסיק, ולדבוק בהחלטתי בעזות מצח!
אחרי הכל איני אדם רע, וקראתי איפשהו שבשר זה רצח... \:
בשר גם מתקלקל מהר והופך לא טעים...
מעכשיו אני אוכל רק צמחוניים!

על מה אתם מסתכלים? אני הזהרתי מראש,
אשמתו שכך את חייו קיפח, הפרעוש.
חוץ מזה, אז אכלנו בן-אדם...
ביג-דיל... פחות רוע בעולם.