משמעות החיים פשוטה: מוות.

אמרתי לו שכבד לי, הוא שאל מה בדיוק כבד לי, הרי אין עליי שום דבר.
אמרתי לו שעול החיים כבד לי, אז הוא אמר לי להפסיק להתבכיין, והדליק סיגרייה.
אמרתי לו שכדאי שיפסיק, זה לא בריא, וכנראה גורם לסרטן. סרטן כידוע זה לא דבר נעים.
הוא אמר שבקטנה, כבר היו לו אי-נעימויות יותר גרועות בחייו. וכדי להוסיף חטא על פשע, הוריד גם שוט של וויסקי.
הוא אמר לי שאני לוקחת הכל ברצינות, ושעליי להשתחרר.
צחקתי. אני האדם הכי ציני ולא רציני שפגשתי מעולם. מצד שני, מעולם לא פגשתי את עצמי... אז אולי הוא בעצם צודק.
קבענו ללכת מחר ליריד שבדיוק הגיע העירה. הוא הבטיח שאחרי היריד הזה, כבר לא יהיה לי כבד.

אז הלכנו ליריד, והיה נורא נחמד. החלטנו להתפצל כי שנינו רצינו דברים שונים, אז במקום להתווכח ולהרוס את היום, החלטנו להנות ממנו כל אחד לחוד.
עברתי בין הדוכנים השונים, עד שמצאתי אחד שמשך את עיני. מאחורי הדוכן, עמד לו איש עם כנפיים יפות מנוצות. שאל אותי אם אני מעוניינת בקצת חופש. "כן בקשה", עניתי. "700 גרם של חופש". אני יודעת ש700 גרם חופש זה לא הרבה בכלל, אבל מה לעשות, לא היה לי הרבה מקום בתיק.
המשכתי ללכת על החצץ, והבנתי שעקבים זה לא רעיון טוב, משום שמעדתי ונפלתי על ברכיי. ברך ימין דיממה קצת, אבל זה לא כזה כאב אז לא התרגשתי מזה. כשקמתי בחזרה על רגליי, שמתי לב לדוכן שהיה מימיני. מאחוריו עמד איש זקן מאוד, פלא שהוא לא מת בכלל, עם זקן יפה, לבן וארוך, ושלווה אין-סופית בעיניו. "האם גבירתי מעוניינת בזמן?", שאל. "ברור, 500 גרם בבקשה". אני יודעת ש500 גרם זמן זה לא הרבה, אבל מה לעשות, מיהרתי...
המשכתי בדרכי, הפעם נזהרת מהחצץ הרשע, שלא יפיל אותי שוב, עד שהגעתי לעוד דוכן. שם ישב לו בישיבה מזרחית ספק בן-אדם ספק מלאך. מבלי לפקוח את עיניו, שאל אותי בטון רך האם אני מעוניינת בשקט נפשי. "שיהיה..." עניתי. "300 גרם". הייתי קצת חוצפנית, אני מודה, ו300 גרם שקט נפשי זה לא הרבה. אבל משום מה, הוא עיצבן אותי.
החלטתי ללכת לאכול משהו, אבל לא מצאתי שום דוכן של אוכל. חבל שלא הבאתי סנדוויץ' מהבית. מצד שני, זה טוב לדיאטה, אז בסדר, נעלים עין..
המשכתי ללכת, עסוקה כל כך בלהזהר מהחצץ שנראה לי כהאויב הכי גדול שלי לאותו הרגע, וראיתי בדרך עוד מלא דוכנים; של בריאות, של כסף, של אהבה, של ידידות, של אושר...
לא היה שם שום דוכן שמזכה אותך בפרסים. ואני כל כך רציתי לצאת מכאן עם דובי, לאחר שהייתי מצליחה לקלוע כדור זעיר למטרה בלתי אפשרית...
בעודי מהרהרת, בכלל לא שמתי לב להמשך הדרך. איבדתי את עצמי לרגע, וחוש האוריינטציה שלי בדיוק פתח שביתה.
הסתכלתי סביבי, ונכחתי לדעת שהגעתי לדוכן האחרון. לא עמד אף אחד מאחוריו, אלא עמד שם שלט גדול שעליו נכתבה השאלה "האם אפשר לעניין אותך בקיום?"
"בטח..." חשבתי לעצמי. "קיום אני רוצה!" חיפשתי למי אני אמורה לפנות, אבל לא מצאתי אף נפש חיה. "אני רוצה בבקשה טון קיום בבקשה", צעקתי לעבר השלט הדומם. אך אין קול ואין עונה.
כנראה שנגמר המלאי... החלטתי לחכות. אולי יגיע המשלוח הבא בקרוב.
כך המשכתי לעמוד שם, מול השלט, עם קצת חופש, טיפה זמן, טיפ-טיפת שקט נפשי, ובלי קיום.
הוא צדק.
כבר לא כבד לי בכלל.