משמעות החיים פשוטה: מוות.

תקרא לי כלבה, באמת שכבר לא אכפת לי.
תוציא אותי זונה, שיהיה.
תכעס, תצעק, תלוש שיער, זה לא מזיז לי.
תחתוך את עצמך ותבכה.
ואם כבר אתה מקיז לעצמך את הדם,
הייתי רוצה לבקש גם חתך יפה וקטן.
שיהיה למזכרת, לימים יותר יפים,
בהם לא ידענו מהם רוגז ועצבים.
ואם אתה כבר מזיל דמעה או שתיים,
תשמור גם לי אחת בצד לבנתיים.
שתהיה למזכרת לימים יותר שמחים,
בהם גופינו היה חלק, ללא חתכים.
ואם אתה מוזג הלילה רעל לכוסך,
תמזוג גם לכוסי בבקשה ממך.
שיהיה מזכרת לחיים אחרים,
בהם לא חשבנו על להיות מתים.
ואל תבין אותי לא נכון,
אני לא עצובה, ולא מדוכאת, אלא כועסת.
עכשיו תוכל לראות מקרוב
איך הילדה החמודה שבי, בדמה מתבוססת.
אין בי חרטה, ולא רגש של חמלה,
איני כמהה למחר יותר טוב.
איני ריקנית, ואיני מרגישה שלמה,
כנראה פשוט איני רואה את הסוף.
ואני יודעת שפירסום שיר זה אולי יביא לנזק בלתי הפיך בבת אחת,
יש כאלה שיקראו לזה ביצים, ויש כאלה שיקראו לזה חוסר טאקט.
בסך הכל, אינני מנסה להכעיס יותר,
ואחרי הכל, גם אני צריכה עוד להתבגר.
ואין מה לעשות שאנחנו אנשים דפוקים,
לפחות אנחנו מודעים, ולא מעמידים פנים.
ואמנם אני עלולה למרוט אצלך איזה עצב,
ואולי בכל שורה הם נמרטים אצלך בקצב.
אבל כאמן תבין אותי, וכאמן תדע,
שחרוזים בשבילי, יותר עוזרים משיחה.
וכשאני קוראת מה כתבתי, אני בעצם מתבלבלת,
מה אני מנסה לומר? ואל מי אני לעזעזל מדברת?
בעצם זה לא משנה גם ככה, אתה יודע,
בכל מקרה אתה חושב שאני כותבת גרוע.