משמעות החיים פשוטה: מוות.

לילדה קראו "שיבא", ואילו את שמו של הילד איני יודעת. אף אחד בעצם לא ידע מה שמו של הילד, חוץ משיבא, אבל היא לא גילתה לאף אחד.
אמנם היו הם שני ילדים קטנים ותמימים, אך היו מאוהבים רק כפי ששני ילדים יכולים להיות מאוהבים. סוג ההתאהבות שאפילו מבוגרים לא זוכים לחלוק. אולי משום שמבוגרים הם כבר לא תמימים. הסיבה לכך הייתה פשוטה, הילדים קיבלו פעמיים בשבוע זריקה מסויימת, המדכאת את שאר היצרים אשר מתפשטים אצל המבוגרים. מפסיקים לקבל את הזריקה לאחר גיל 15.
שיבא אהבה לשחק בליבו של הילד, משום שהוא היה גדול, ואילו הילד אהב לשחק בחזה של שיבא, למרות שהוא לא היה גדול. יום אחד, שיחקה שיבא בליבו של הילד יתר על המידה, והלב התקלקל.
הילד ישב בביתו ימים ארוכים לבדו, מתעסק בנסיונות לתקן את ליבו המקולקל, אך מאמציו היו לשווא. הוא חשב שאולי שיבא תצליח לתקן, הרי היא זו שקילקלה, אך הוא לא ראה אותה מאז התקרית, ולא הצליח להשיג אותה בשום אמצעי. היא נעלמה כלא הייתה.
אז הוא הלך לבית חולים.
בבית החולים, שבאופן אירוני לחלוטין שמו היה "שיבא", עשו לו ניתוח לב פתוח, אך הבעיה הייתה יותר מסובכת ממה שטובי הרופאים בשיבא חשבו. הם החליטו לבסוף שהילד צריך השתלה.
בימים ההם, לא היה דבר כזה "תרומת איברים". אף אחד לא רצה לתרום את איבריו... אחרי הכל הם נחוצים לכל אחד ואחת מאיתנו. ובתקופה ההיא, לא היו פראיירים. מי שכן רצה לתרום מאבריו לטובת האחרים, נחשב לנחות, ובד"כ עשו עליו חרם חברתי, כלכלי ופוליטי. לעיתים קרובות אנשים אלו היו ילדים מוכים, או יתומים.
לכן בתי החולים הצטיידו במאגר לבבות מפלסטיק.
הפואנטה הייתה שמהרגע שפלוני מסויים עבר השתלת לב, במידה והוא מתחת לגיל 15, נאסר עליו להזריק לעצמו את הזריקה מדכאת-היצרים עקב תופעות לוואי מסוכנות העלולות להשפיע על שלפוחית השתן. ואתם יודעים כמה רע זה להיות צריכים פיפי כל 5 דקות...
אז הביאו מסמכי הסכמה בשפה הסינית, והילד חתם, למרות שלא הבין סינית.
האפסנאי לקח מידות רוחב, גובה ועומק, והוציא ממחסן הלבבות את הלב המתאים, לב מפלסטיק בצבע שחור, עם קרום דם מניילון שקוף. לאחר שבוע (עקב הרבה מאוד בירוקרטיה מיותרת) הגיע הלב לרופאיו של הילד, והם ביצעו את ההשתלה. כמובן, שעל הלב החדש הטביעו את חותמת בית החולים "שיבא", משום שאחרי הכל מדובר בזכויות יוצרים.
לאחר עוד שבוע (שוב, עקב בירוקרטיה מאוד מאוד מיותרת) שוחרר הילד לדרכו.
שמח ומאושר עם ליבו החדש, המוטבע בשם "שיבא", פסע הילד בצעדים קטנטנים חזרה לדירתו הקטנטנה, שמוקמה בפאתי השכונה הטובה שבעיר הטובה שבארץ הטובה שבפלנטה הלא-כל-כך טובה של היקום.
בדרכו, חתול שחור חצה את הילד. הילד הביט בחשש ימינה ושמאלה, ושוב לשני הכיוונים, בשביל להיות בטוח שאף אחד לא רואה אותו, ומכשהיה בטוח כי הוא לבדו, המשיך ללכת כאילו כלום.
אתם מבינים, באותה התקופה היה נהוג לירוק על חתולים שחורים. בעצם, על כל החתולים. אדם שלא ירק על חתול, נחשב לחוטא, ודינו היה דין מוות בטביעה, ולא סתם טביעה, אלא טביעה ברוק של חתולים. הילד, שהיה חריג משאר החברה ולא דגל באלימות, עשה כל שביכולתו להמנע מחיכוכים עם חתולים, והיה נגד יריקות ככלל.
כשהגיע, הופתע לגלות כי דירתו היפה והטובה הפכה לערימת הריסות. דבר זה היה יכול להגרם מכמה סיבות: או בגלל שלא ירק על החתול, שבנוסף על מוות נוראי, גורם מעשה זה למזל רע מאוד. או בגלל שאיזה איש בריון הנוהג על דחפור השתעמם והחליט להעביר שעה מזמנו החופשי בהריסת הבית הראשון שראה. או בגלל שבעל הבית לא קיבל מספיק סקס אמש.
בעודו עומד מול הריסות דירתו, נתמלא ליבו החדש בזרימה לא מוכרת של רגשות לא מוכרים, ודמעות החלו להציף את עיניו. היה בו דחף זר ובלתי נשלט. להאשים. מישהו. אחר.
והאדם הראשון שחשב עליו, היה שיבא בעצמה.
נקמה. דם. סיפוק. הילד חייך לעצמו וניגב את דמעותיו. הילד אהב את שיבא, אבל הוא גם נורא רצה להרוג. נקמה. דם. סיפוק. קולות קולות. לא. לא. חייב לדכא. לא. לא. חייב לפרוץ. חיוכו של הילד דעך והוא נפל על ברכיו אוחז בראשו הכואב שמשמש לשדה קרב בין רצונותיו הנוגדים.
חיוך. אוהב. תמים. דם. דם. מספיק, אני יותר חזק מהזריקה. חד. מבריק. צרחה. דם. דם. זה חזק ממך, תוותר. לא אוותר. לא אוותר. לא אוותר. נקמה. דם. סיפוק.
ויתרתי.
הילד קם בחזרה על רגליו, ניער מעט את מכנסיו, והחל במסעו החוצה. החוצה מהרחובות הטובים שבפאתי השכונה הטובה שבעיר הטובה. החוצה אל רחובות של אלימות.