משמעות החיים פשוטה: מוות.

בעודו מסתובב ברחובות ללא מטרה, ללא מושג לאן עליו להגיע, ואיך בדיוק יגיע לשם, נתקל הילד בהומלס, שנשען על עמוד חשמל שעומד לשבוק חיים.
"נדבה לאיש זקן", מלמל ההומלס בחוסר התלהבות וקרקר בכוסו המרשרשת שמנתה כמה אגורות.
הילד, שגבו כבר היה מופנה לעבר הזקן, הסתובב על עקביו וחזר אל האיש היושב על המדרכה.
"נדבה רוצה? נדבה יקבל". אמר וירק לכוסו של ההומלס הזקן.
"עוד טפיל במערכת החברתית שלנו. עוד מוצץ דם האנושות. למה שלא תקום על רגליך ותמצא עבודה, ותרד מהגב של כולנו? הנה, תן לי לעזור לך", אמר הילד ואחז בזקנו של ההומלס.
"בשביל ראיון עבודה, עליך להיות מגולח", וללא אזהרה מוקדמת, בתנופה אדירה וזריזות שלא תאמן, משך הילד את ידו בחוזקה –שלאק!- ותלש את מרבית זקנו של הזקן, יחד עם שאר העור שהיה מחובר אליו.
ההומלס המופתע צעק מכאב ומחוסר אונים, ובמיוחד מאפקט ההפתעה. מיד לאחר מכן, החל ליבב בבכי. פרצופו התחתון בער מכאבים.
"בשביל ראיון עבודה", המשיך הילד באכזריות "עליך להסתפר". אמר, ובאותה הצורה טיפל בשיערותיו הדלילות, אך הארוכות של ההומלס.
עוד –שלאק!- ועוד עור נתלש, ועוד צעקה מזוויעת אוזניים, ועוד דם משפריץ. ועכשיו הכאב עבר לקרקפתו של הזקן.
"מה הבעיה? אינך רוצה עבודה ופרנסה? חשבתי בשביל זה אתה מקבץ כאן נדבות".
"אנא...." התחנן ההומלס שפניו איבדו צורה, ועיניו מטושטשות מדמעות. "אנא... לא עוד"
"בשביל למצוא עבודה", המשיך הילד "עליך להיות אמיתי. להראות את האני הפנימי שלך". אמר הילד לבסוף בקרירות מחושבת, הוציא את אולרו, וכמנתח, ביצע חתך מדויק לאורך בטנו של ההומלס עד למפשעתו. עמוק מספיק כדי שחלק מהמעי נזל החוצה לאיטו. צעקותיו של הזקן גוועו ומתו לאיטם. יחד איתו.
לאחר שהפנה את גבו ללכת משם, חבורת הומלסים זקנים שצפו במתרחש עטו על גופת חברם כנשרים רעבים העטים על פגר, והחלו לריב על תכולת כוסו המרשרשת.

במרחק מטרים ספורים מהזירה, היא ראתה את המתרחש. זונה יפהפייה, שחיכתה ללקוחות שיבואו ויממנו לה את המנה הבאה. כשחלף הילד על פניה, היא לא העזה לשאול אותו אם הוא מעוניין בשירותיה.
"הלנה, מה את חושבת שאת עושה? את עומדת במקום שלי!" מאחורי הזונה היפהפייה נשמע קול נשי צרוד וכועס, שבקע מגרונה של זונה אחרת שנראה היה שעמדה להתחיל משמרת. היא הייתה הרבה פחות יפה. הזונות החלו להתווכח על המקום הנכסף.
מריבתן הסבה את תשומת ליבו של הילד, והוא הסתובב לראות מה מתרחש. כשהבחין בשתי הזונות, חזר על עקביו ופסע לקראתן.
"מה החיים עוללו לך, שיבא", אמר בשקט כשהיה קרוב מספיק לשתיהן. הזונה הפחות יפה הסתובבה, וכשהבינה מי מדבר אליה, קפאה במקומה.
"הייתי רוצה לבקש שירות, לאן הולכים?", שבר את הדממה המותחת לבסוף. שתיקה מצידה של שיבא. "נו שיבא, את לא היית רוצה שאני אספר לבוס שסירבת לקבל לקוח", אמרה בעוקצנות הלנה, היפה מהשתיים, שהייתה מאושרת לנוכח העובדה שהיא אכן תקבל את המקום הטוב הלילה.
שיבא הובילה את הילד לסמטא שלה, שם שכב מזרן בלוי, מחורר, וספוג מי גשם. "איך אוכל לעזור לך הלילה?" שאלה בהססנות.
"קודם כל, הייתי רוצה להחזיר לך דבר שגם ככה היה שלך מאז ומתמיד", אמר הילד, ובלי לחכות לתשובה, פתח את התפרים בבית החזה שלו, הכניס יד, והוציא את הלב השחור מהפלסטיק שעליו הוחתם השם "שיבא". "תראי", אמר הילד "אפילו השם שלך חרוט עליו".
"זה נוגע לי מאוד", אמרה הילדה באדישות, "אבל לי אין דבר לתת לך בחזרה".
"איני מבקש שום תמורה", אמר הילד. "רק הייתי רוצה שתרדי לי".
הילדה כרעה על ברכיה, הוציא ממכנסי הילד את איברו, והחלה בעבודתה. פעם ראשונה שהילד הרגיש דבר כזה. מעולם לא עסק בפעילות מינית לפני כן, והיה נדמה לו שהוא עומד לפגוש את בוראו בעוד מספר דקות.
כשהרגיש שהוא עומד להגיע לשיא ולהתפוצץ, אחז בטירוף חושים בשיערותיה של שיבא, ובזמן שהגיע לשיאו, הטה ראשה לאחור ושיסף גרונה. מבט אחרון, מופתע ומפוחד, מבטה של ילדה קטנה, ניבט אל הילד מלמטה. מבט של בלבול, מבט מעורר חמלה, ואז הפך למבט אטום. מבט של מוות. דם וזרע התערבבו על הקרקע, והילד חש נירוונה.
הוא כאילו ריחף מעל פני האדמה, הוא כאילו היה אלוהים בעולם משל עצמו. דבר לא הרגיש כל כך טוב מעולם, ודבר לא יפריע לו כעת. משימתו כעת הושלמה, ומטרתו בחיים הושגה.
"הנה! זה הוא!" שמע הילד קול אישה זקנה מאחוריו, קול שהצליח להפריע לו להנות מהרגע המושלם בחייו. "הנה הילד שלא ירק על החתול!" היא הובילה בכוח שני גברים לבושי מדים. כשקרבו אליו, הבחינו בגופת הילדה-זונה ששכבה ללא רוח חיים על הקרקע הצבועה באדום-לבן, והזיזו אותה מעט, משום שהיא עמדה בדרכם.
"האם זה נכון?" פנה אחד מהם אל הילד. "זה נכון, זה נכון", ענתה הזקנה במקומו. "אם כך, נותר רק דבר אחד לעשות", אמר הגבר השני. "בוא אחרינו".
וכך הם הלכו, עד שהגיעו לתחנת המשטרה. עין תחת עין, שן תחת שן. על אי יריקה על חתול אמנם מקבלים עונש בטביעה, אך על רצח זונה, שמשרתת את החברה באופן הטוב ביותר, מקבלים עונש מוות בירייה.
לאחר מילוי טפסים ועוד בירוקרטיה מיותרת, פנה אל הילד הגבר השני, שעשה יותר רושם של פקיד משרד מאשר איש חוק, "מילים אחרונות?".
"אני אקבל את מה שמגיע לי, אני יודע". התחיל הילד לדבר. "אבל רק שתדעו שכמוני ישנם עוד מיליונים. עוד מיליונים שרואים אלימות בכל מקום שאליו הם מסתכלים. גם אני ראיתי את התפוז המכני, שתיקת הכבשים, המסור, אמריקן איקס, אמריקן פסיכו ועוד רבים וטובים, גם אני קראתי את בעל זבוב, גם אני שיחקתי במורטאל קומבט, גם אני ראיתי את הרקולס וזינה, גם אני הייתי בחוג ג'ודו, גם אני חלמתי על להיות נינג'ה או סמוראי. אתם מבינים, אני אמן. ככה קוראים לזה היום. "אמנות הלחימה". שם יפה למכות ולהרג, לא חושבים? היום כל מי שיכול להרביץ באופן חלק וטוב נקרא "אמן". היצירות שלי הן הגופות שהשארתי מאחוריי, המוזה שלי היא השנאה, וכמוני.... כמו כולם. תהרגו אחד, יקומו עוד שבעה, וגם הם ירצחו זונה או שתיים".

כדור אחד.
זה כל מה שהיה צריך כדי למחוק עולם במלואו.
וכשגופתו פגעה בקרקע ב"בום", ראשיהם של שבעה ילדים קטנים, מאיזורים שונים בעולם, התמלאו לפתע בזרימת רגשות זרים, שהם. צריכים. להאשים. מישהו. אחר.


אפילוג:

וכמו הילד, גם כן אני -
שופכת דמים ומתה מוות פנימי.
וכשאני שומעת את עצמי כה אדישה,
אני מיד נרתעת ומתמלאת בושה.
כי העולם שקיבלנו כל כך יפה ושופע,
והאדם הורס, מחריב ורק חרא זורע.
אינכם צריכים אותי בשביל לראות אלימות,
היא עוטפת את כולנו, ניתן לראות בבהירות.
רק תדליקו טלויזיה, רדיו, תפתחו עיתון,
השנאה מככבת כבר מהעמוד הראשון.
תצאו החוצה מהבית המוגן לרחוב,
ותראו מכונות שלא יודעות לאהוב.
כעת אקום ואשא ראש גאון,
עכשיו תורי לעשות משהו בנידון.
והאם זאת פרידה?
כן בהחלט.
עד הפעם הבאה –
שהיצר האלים עלי ישתלט...