לפני 16 שנים. 20 ביוני 2008 בשעה 8:11
זהו זה.
עוד מעט הכל נגמר.
כל מה שידעתי, שראיתי, שהרגשתי, שחוויתי.
כל צחקוק מהקל אל הכבד, אל פרץ של דמעות של אושר,
כל רגע קטן של שמחה.
עוד מעט והכל יגווע, כלא היה בכלל מההתחלה.
פנים שאהבתי לראות, לא אראה אותם יותר,
ידיים שאהבתי להרגיש, לא ארגיש אותם יותר,
מקומות שאהבתי בהם לבלות, לא אלך אליהם יותר,
נותרה לי דרך אחת ויחידה ללכת בה.
דרך ארוכה, ואין לה סוף.
ועכשיו זה כואב,
והמוח לא מפסיק לעבוד,
והבדידות חזקה מתמיד,
ובכלל המצב לא טוב.
ואסור לי לבכות, אני הבאתי הכל על עצמי. אני יודעת.
אבל כשהזין בעין,
וכשאני אוכלת את הלב,
וכשאין לי יותר חופש,
וכשהראש כל כך כואב...
וכשזו דפיקה חזקה בתחת,
וכשאני לומדת ללא נחת,
אז מעריכה כמה יפים היו פעם החיים.
אני מניחה שככה כולם מרגישים,
ברגע שמתחילה תקופת מבחנים....
