לפעמים זה כואב להיזכר במה שהיה אז,
כל מה שעברנו ביחד וגם לבד.
איך היינו מסתכלים עמוק בעיניים,
תיכוניסטים תמימים כמו סדין לבן.
וזה כואב להעלות תמונות בדמיון
של חיוכים ממיסים, ועיניים כחולות זוהרות מאושר.
ואת טעם הנשיקה הראשונה,
ואת מרגש הנגיעה הראשונה.
את השלומיאליות הזו של ההתחלה.
הגישושים באפלה,
ההתרגשות החזקה.
הלבטים של 'האם זה בסדר, או שאחטוף סטירה?'
את השיחות של הלילה,
את הטיולים הרגליים ליד הבית,
את נעלי האולסטאר השחורות,
את נעלי הבית שבבוהן היו קרועות.
את חולצת הפסים בצבע ירוק וכחול,
את כל הקפוצ'ונים שהסתירו שיער שחור שנפל על המצח,
את מקלות התופים,
את האהבה לאותם השירים.
איך משהו שהיה פעם כה נעים,
הפך עם הזמן לדבר שצובט בלב.
מן סוג של כאב.
וזה מצחיק איך אני זוכרת רק את מה שטוב,
ולא את מה שהיה רע.
ואיך שעל כל דקה של טוב, קיבלתי שעה של רע.
את החרדות בערבים, ובלילות,
את הבכי של כל שלשת הפרידות.
את ההתמודדות עם פניך בכל בוקר בבית הספר,
את הרצון לתלות את עצמי,
ולפוצץ את העולם,
את הלב השבור,
את חוסר התקווה,
את האומנות שעזרה לי לחיות,
את הציור, את השירה,
את החברים שניסו לעודד,
אך מעולם לא הצליחו,
את הרצון שלי פשוט למות ולהרוג גם אותך.
ואז כמו ענני חורף שמתפזרים למראה השמש,
חזרתי שוב להסתכל בעינייך,
שהראו לי שמיים בהירים, ועתיד יפהפייה,
עד שהגיעה הסערה הבאה...
אבל את כל אלה אני לא זוכרת,
לא את הרוע ולא את הכאב.
לא את הסערה ולא את הלב השבור.
רק סיפור של אהבה מוזרה,
שהפך עם הזמן לסיפור של ידידות.
זה הזמן, הזמן הוא שמכאיב.
גדלנו, ולעולם לא נחזור להיות צעירים טיפשים כמו אז.
עכשיו הגענו לחיים האמיתיים,
עכשיו יש לנו דאגות של מבוגרים.
ואולי זה רק געגוע לתקופה אחרת
של פעם, של חוסר דאגות.
אולי זה רק געגוע לתחושה
שאבד עליה הכלח.
אבל בכל זאת ההיסטוריה הזו היא שלנו,
ולא של אף אחד אחר.
ולא משנה מה עכשיו ומה יהיה,
הדפים שלנו כתובים וחתומים.
מה שנעשה, אי אפשר לקחת בחזרה.
ועכשיו אנחנו במקומות שונים לחלוטין,
כאילו בשני קצוות עולם מנוגדים.
והחיים המשיכו והם עדיין ממשיכים.
והם יפים.
אז שמישהו יגיד לי בבקשה למה,
למה הזיכרונות עדיין מכאיבים?