קיוריאס כבר לא רוצה לדעת...

זה לא היה אמור לקרות. זה לא היה מתוכנן. בקארמה היה על זה סימן של אסון מההתחלה והאלים ניסו בכל כוחם למנוע מהם להיפגש. גם שניהם ידעו שאסור להם להיפגש.

בכל זאת מישהו נרדם על השמירה ובסוף היא באה אליו, התגנבה לתוך חייו בזחילת חתול, בערמומיות, בסבלנות ובחוכמה. היא היתה כמו אש ללא גבולות, יפה וזוהרת, מחייכת ומוקפת בהילה של הערצה וחיוך נצחי, מאושר, בלתי מנוצח.

ביום שבו הם נפגשו נרשמה פעילות סייסמית ערה מהרגיל באיזור השבר הסורי אפריקאי, להקת דולפינים נצפתה נפלטת גוססת לחופי המדבר הנמיבי ו16 התאבדויות ספונטניות של צעירים דווחו בחדשות הרדיו האיזורי בטוקיו.

מלאך שחצן נקמן פיזר מעל השולחן שבו ישבו בבית הקפה אבקת תשוקה ופירורי כמיהה ובחוסר נסיון מובהק פיזר המון, הרבה יותר מדי, יותר ממה שהיה אמור להספיק במילא.

היא נשבעה לעצמה תמיד, הוא נשבע, הם רצו רק לבדוק, מקרוב.. לנפץ את האשליה, את האובססיה, אבל במקום צורה פשוטה הכל קיבל את הצורה המתבקשת שנרמזה מכל מה שקדם ליום פגישתם. שניהם רצו את הפרי האסור ועכשיו הוא היה מונח לפניהם גלוי ומגרה, יפה ומזמין מאי פעם. פרי תאווה אסור וממכר שזהר בצבעו המהפנט וכמו הזהיר: אני שורףףףף !!!

בשעות הבודדות שבהן היו ביחד לבדם, היו יושבים ומביטים עמוק בתוך העיניים המתרגשות, הדומעות, ומשפשפים ידיים מזיעות, הוא היה מצמיד את ידו בליטוף ללחיה והיא היתה מתמסרת כמו חתול לעורו, מתפנקת לתוך כפות ידיו. הם היו מדברים בלחש והיא היתה מקרבת את שפתיה אליו מתנשמת והוא היה עוצם עיניים ומריח אותה, מצמיד את שפתיו לשפתיה בעדינות ומנשק אותה. מצמיד אותה אליו בחיבוקה והיא היתה משחררת אנחת עונג יללנית. צוחקים ובוכים, אוחזים זה בזה, נתלים זה בזה, מבקשים אישור, הבטחה, הגנה.

הפרי לא איחר להראות את אותותיו בשניהם. היא התחילה לאכול המון והוא אכל פחות ופחות, היא הפסיקה לעשות סמים והוא עשה רק יותר. היא פגעה בו בכל דרך אפשרית והוא לא יכל לסבול את המרחק ממנה, היה מוכן לשמוע הכל, לקבל, להסתפק ורק לא לאבד אותה לחלוטין, לא לאבד את הקשר איתה, אליה, לתוכה.

אולי בגלגול אחר, אולי במצב אחר הכל היה יכול להיות מושלם. אבל יותר מדי חטאים, יותר מדי פירות אסורים, יותר מדי סימני אזהרה. היא לא היתה מוכנה להיות האישה השנייה והוא לא היה מוכן לאבד את הכל ואחר כך גם אותה. במונחים של משא ומתן זה נקרא קיפאון מדיני.

כל הזמן הזה ובעצם מההתחלה היא רצתה אותו. היא תמיד רצתה אותו. עוד לפני שנפגשו. היא קרעה את ליבו לכסות על הכאב האמיתי שלה. היא רצתה את כולו אבל היא לא העיזה לדרוש. גם אותה הפחד מהדחייה שיתק והם נותרו כמו שני נטיפים שיבשה ליחתם והם כמעט נוגעים, כמעט מתחברים, קפואים בזמן ותלויים מול אהבתם הבלתי ממומשת.

כשנפגשו לאחרונה, חיוכה הבטוח התחלף מולו באחד מבויש וחשוף, ללא הילה מגוננת, עיניה לא היו עוד צלולות והיא הייתה עייפה. הוא נתן לה את ליבו המכושף וחזר לבד למרומי מגדל השן. זקן ומשועמם. חלול, רקוב, נענש. הוא חזר לאשתו, לביתו, לחייו אך בעיניו נחרטה כמו צלקת בבואתה הנחשקת לתמיד.